מדענים מחפשים משמעות
היו גם מדענים רבים שראו באבולוציה השתקפות של יסוד ההתקדמות בעולם, דבר מה הדוחף את העולם להתפתח כפי שהוא מתפתח, תוך מעבר ברור מיצור פשוט למורכב, מחד-תאי לרב-תאי, מחד-הורי לדו-הורי, מנטול מוחין לבר-מוח, וכן הלאה.
מיכאל רוז[1], פילוסוף של המדע, חקר מדענים שעסקו באבולוציה, כדי לבחון את תפיסותיהם לגבי רעיון האבולוציה כ"קידמה", תוך נסיון לחשוף באופן שיטתי קשר בין השקפת עולמו של המדען לבין השערותיו ביחס לממצאים הביולוגיים.
רוז ביקש להפריד בין מה שהוא מכנה ערכים אפיסטמיים, כלומר, ממוקדי "עובדות", לבין האמונות והדעות של המדען במישור התרבותי, ומנסה להראות כיצד עמדות ערכיות שונות מביאות את המדענים לתיאוריות שונות ביחס לאותם נתונים.
רוז מצביע על כך שעמדות בעד ונגד הרעיון של התפתחות אבולוציונית מגמתית של החיים על פני כדור הארץ, מעוגנות בעמדות רחבות יותר ובהשקפות עולם.
עם זאת, למרות נסיונו של רוז להצביע על האופן בו השקפותיהם של מדענים מטות את הפירוש שהם נותנים לנתונים, אין ספק שהנקודה החשובה באמת היא הממשק בין ההשקפה למציאות המאששת או מפריכה אותה, והאופן בו מעצבים הממצאים עצמם את תפיסת העולם של המדען ומשנים אותה. כל זמן שהנתונים אינם מכריעים לכאן או לכאן, אפשר להעלות תיאוריות שונות ומגוונות כדי להסביר את הממצאים הקיימים. אולם, ברגע שהמסה של הממצאים מצביעה בכיוון מסויים, מכריחה המציאות את התיאוריה. השאלה הקריטית היא האם מסת הממצאים בתחום האבולוציה יכולה כבר להכריע גם את המימד התיאורטי?
אמנם, לעיתים קרובות, גם כאשר ישנה תיאוריה, אין בה כדי לכסות את מלוא המידע.
מסת הממצאים שהצטברה בזמנו לגבי מהירות האור, לא התאימה לתיאוריה הפיסיקלית של ניוטון, ולא היתה תיאוריה אחרת שהיה ביכולתה לכסות ממצאים אלה. רק כאשר פיתח אינשטיין את שיטתו, נוצרה תיאוריה שהיה ביכולתה להסביר את כל הנתונים.
באופן דומה, ההשערות האבולוציוניות והאנטי-אבולוציוניות הנמצאות בידינו, שמקורן בתפיסות עולם שונות, מחייבות התעלמות מחלקים מסויימים מהתמונה: המכניסטים מתעלמים מהנשמתיות העולמית הבוטה, ואנשי הדת מתעלמים מהטרנספורמציות הברורות של צורה לצורה, מהנזילות המדהימה של צורות החיים הזורמות אחת לתוך השניה. צורות חיים שאמנם נוצרות ביניהן מחיצות של רבייה מינית, אך ברמה הגנטית אין ביניהן מחיצות ומין בשאינו מינו, אכן זווג גם זווג (כפי שראינו למשל, לגבי גנים אנושיים בצמחי טבק).
חוקרים רבים של האבולוציה הביולוגית, סברו שהיא משתקפת גם במישור התרבותי. רוז כותב שסבו של דארווין, ארזמוס
חשב שיש קשר ישיר בין קידמה תרבותית לבין קידמה ביולוגית, מפני שככל שנעשית התקדמות בתחום הראשון, באמצעות הקישור והירושה של מאפיינים נרכשים, הם מפגינים את עצמם בתחום השני… דארווין עצמו קישר בין קידמה תרבותית לקידמה ביולוגית וקבע ש:'רעיון זה [שיש לעולם האורגני מקור טבעי] מקביל למצויינות המשתפרת שניתן לראות בכל חלק של הבריאה… כמו בגידול הפרוגרסיבי של חכמה ואושר של תושביו.[2]
רוז מציג את עבודתו של הביולוג הגרמני לורנז אוקן (Oken) כדוגמה ל-Naturephilosoph שאמונתו בקידמה היא רוחנית/גרמנית, ומצטט ממנו את הקטע הבא: "הרוח האוניברסלית הוא האדם. בגזע האנושי, העולם הפך לאינדווידואלי. האדם הוא כל הדמות או החזות של העולם. שפתו היא רוח העולם. כל הפונקציות של בעלי החיים הגיעו לכדי אחדות, לכדי תודעה-עצמית באדם".[3]
מסתבר שרבים במאה ה-19, הבחינו במגמה האבולוציונית והתייחסו אליה בטבעיות גמורה. כך למשל, רוז מתאר כיצד,
ניקול… שעבד במשותף עם הפילוסוף התועלתני ג'ון סטיוארט מיל, כתב ש'התעלות האדם' היא 'הסיבה הראשונה הקבועה ביותר בעולם; וכאשר אנו שואפים לקדם התעלות זו באמצעות השכלה, אנו פועלים בהרמוניה עם גורמים רבים שאין לעמוד בפניהם, ואם נבין היטב את המשימה הניצבת בפנינו, לא נוכל אלא להצליח'.[4]
רעיונות קידמה אלו שצמחו מתוך תחושת המציאות העזה של המאה ה-19, מתוך ההצלחות הכבירות של האדם בתקופה זו, פרצו את הגבולות והגדרים של הנצרות שהקיפה אותם מכל עבר… ורק אחרי מלחמות העולם, כאשר הוכחה שוב "ארירותו" של העולם, קמו התנועות הרחבות של הכפשת הקידמה ומאיסת המודרנה, תוך זיהוי בין מודרנה לחורבן, כוחנות ושוביניזם, ונטישת רעיון חירות הבחירה ויכולתו של האדם להיטיב.
אכן, רוז מצביע על שורשיהם הנוצריים של ביולוגים שהתנגדו לרעיון של האבולוציה. "מדוע לא היה אגסי אבולוציוניסט?" כותב רוז, "מופיע דפוס מוכר… מצד אחד שורשיו הדתיים של אגסיז חשובים, וההרכבה היוניטרית[5] לא יכלה לשנות את ההשפעות המוקדמות שלו. אביו היה כומר פרוטסטנטי, באזור צרפתי-קתולי של שוויץ. אגסיז וקובייר חלקו תחושה משותפת של משמעות הדת כחלק מהתרבות הזהותית העצמית שלהם".[6]
מדענים אחרים לעומת זאת, ראו את המגמה של האבולוציה כחלק בלתי נפרד מההבנה הביולוגית שלהם: "… האקסלי" כותב רוז,
חשב שהוא יכול להישאר נאמן למדע, תוך שהוא כל הזמן ממצה את המשמעות והערך שהם נקודת התמצית של דת: 'אין זה משנה אם השכל האנושי רוכש ערכים אלו בגלל שהם מאפשרי התקדמות בתהליך האבולציוני, או שהדברים היוצרים את ההתקדמות האבולוציונית הופכים למשמעותיים בגלל שהם במקרה נחשבים כבעלי ערך מבחינת השכל האנושי, מפני ששני ההיבטים הללו גם יחד הם היבטים אמיתיים'. כך האקסלי פיתח את ה'הומניזם האבולוציוני שלו' או, אם נשתמש בכותרת אחד מספריו, דת ללא התגלות'.[7]
האקסלי תמיד ראה בתהליך האבולוציוני תהליך של עליה: 'בכל שלב של האבולוציה גדל העושר החומרי. עם ההופעה של סוג חדש של קשר, ניתן להבחין בשוני באופן הגלוי של התקדמות הדברים. במובן נטורליסטי, כל רמה מתעלה מעל לזו שנמצאת מתחתיה… העליה ברמת הארגון היא ברובה הגדול הדרגתית, אך מעת לעת מופיע מעבר מהיר ופתאומי לסוג חדש ומקיף יותר של סדר ארגוני, שעמו מופיעות תכונות חדשות לחלוטין, והוא כרוך בשיטות חדשות לחלוטין של אבולוציה נוספת[8].[9]
לקראת סוף חייו הפך האקסלי לחסיד נלהב (ללא אמונה) לרעיונותיו של הכומר פייר טיילר דה שרדן, הפלאונטולוג הישועי שראה את כל המציאות כנמצאת בשינוי מתמיד ונעה לעבר יש"ו, "נקודת האומגה". במהלך שזיעזע את עמיתיו הביולוגים האורתודוכסים, היה זה האקסלי שכתב את ההקדמה לתרגום ספרו של דה שרדן, 'תופעת האדם'.[10]
רוז מתאר את האופן בו חושפים ביולוגים נוספים את המגמה, אך בהעדר פרדיגמה מקפת מחד והלחץ של אנשים כמו דה-שרדן להתאים בין המגמה לבין תפיסות נוצריות דוגמטיות מאידך– הלכה ההתפתחות הפילוסופית של התחום ודחקה את תובנותיהם למשבצת פחות ופחות משמעותית.
באמצע הקטע המסיים של האקספוזיציה הקלאסית שלו על תיאוריית האיזון, הכניס רייט את המשפט הבא: 'הדיון הנוכחי עוסק בשאלת האבולוציה כשאלה המבוססת בשלמותה על מנגנון מכני ומקריות. בשנים האחרונות היתה נטייה לחזור לתפיסות פחות או יותר מיסטיות הסובבות משפטים כמו 'אבולוציה מתפתחת' ו'אבולוציה יוצרת'. הכותב חייב להודות שיש לו אהדה מסוימת לנקודות מבט כאלה מבחינה פילוסופית"… לאלו דעות בדיוק התכוון? בשנים מאוחרות יותר הביע רייט אהדה חזקה לפילוסופיה של וויטהד. אך מוקדם יותר, כאשר רייט רק החל לנוע לעבר קרירה מדעית (בשנת 1912), בדיוק כפי שהיה במקרה של ג'וליאן האקסלי, ההשפעה המרכזית שעיצבה את השקפתו היתה הגותו של המטפיסיקאי הצרפתי הנרי ברגסון והאבולוציה היצירתית שלו. ברגסון טען שאבולוציה מכנית ועיוורת אינה מספקת וכי 'דחף ויטאלי' או אלאן ויטל העניק איכשהו תחושה של סדר לחומר דומם.[11]
תפיסה זו אכן מתקרבת במעומעם אל ההבנה של חיות העולם, אך יש הבדל מהותי בין "חי עולמים" לבין "דחף ויטלי" שאינו מסביר דבר, והוא למעשה הסבר 'מיסטי' המנוסח במונחים מכניים, איזה נוזל ויטאלי קסום, האלוהים כאלוהים במכונה, דאוס אקס מכינה, המציל את המדע מהמקום בו אין ביכולתו לדעת.
דובז'נסקי היה ביולוג וחוקר אבולוציה נוסף שניסה להסביר את הכיווניות של האבולוציה ואת המגמה של השינויים האבולוציוניים. רוז כותב:
בשיחה אישית ובתכתובת עימו, היה דובז'נסקי פתוח למדי באמונתו בקידמה כזאת: 'אני מסרב להימנע מלחשוב אודות קידמה, שיפור ויצירתיות. מדוע שאעשה זאת? כמה 'מדענים' קיצוניים רוצים לסלק ביטויים כמו זה האומר שהעין בנויה כך שהיצור יוכל לראות דברים… כמה אדפטציות טובות מאחרות, עבור האורגניזמים שיש להם אותן; הן טובות יותר להישרדות ולא למוות. כן, החיים הם ערך והצלחה, המוות הוא חסר ערך וכשלון. כך שכמה שינויים אבולוציוניים טובים יותר מאחרים. (מכתב לג'ון גרין, 23 לנובמבר, 1961; מסמכי דובז'נסקי)'. יתרה מזאת, בעשרים השנים האחרונות של חייו, כתב דובז'נסקי מספר יצירות אודות המין שלנו בהן הבהיר באופן חד-משמעי שהוא רואה את המין שלנו כעומד על ה'פסגה' הגבוהה ביותר (המונח שלו). המילים הראשונות של ספרו "אנושות מתפתחת" הן: 'היקום, החומר הדומם והחי כאחד, מסגרת הגוף האנושית כמו גם נפשו של האדם, המבנה של החברות האנושיות והרעיונות של האדם, לכולם יש הסטוריה וכולם נמצאים בתהליך של שינוי כרגע. יתרה מזאת, השינויים עד כה היו באופן כללי, אם כי לא תמיד, פרוגרסיביים, ונוטים כלפי מה שאנו בני האדם רואים כ'הטבה'. במקום אחר, במקביל, הוא ציין ש:'כאשר שופטים אותו על פי כל קריטריון סביר, האדם מייצג את התוצר הגבוה ביותר, הפרוגרסיבי ביותר והמוצלח ביותר של אבולוציה אורגנית. הדבר המוזר באמת הוא שהערכה כה ברורה מאליה היתה נתונה פעם אחר פעם לערעור מצד כמה ביולוגים'".[12]
ביולוג נוסף, שרוז סוקר את האמונה שלו בהתקדמות האבולוציונית היה מאיר. עליו כותב רוז את הדברים הבאים:
מאיר הבהיר בצורה חדה מאוד את המחוייבות שלו לקידמה: למשל, 'כמעט על פי כל מדד שניתן לחשוב עליו, דיונון, דבורה חברתית או פרימט, הם יותר מתקדמים מתא פרוקריוטי'. ביתר פירוט: 'מי יכול להכחיש שבאופן כללי יש התקדמות מפרוקריוטים ששלטו בעולם החי יותר מלפני שלושה בליוני שנה אל היוקריוטאיקריוטים עם הגרעין המאורגן היטב שלהם והכרומוזומים, והאברונים הציטופלזמיים שלהם, מהאיקריוטים החד-תאיים אל מטפיטים ומטזואים בעלי חלוקה קפדנית של עבודה בין מערכות האברים המאוד מתמחות שלהם' בתוך המטזואנים מאקטות'רמים, ובתוך האנדותרמים מסוגים בעלי מוח קטן וארגון חברתי נמוך לאלו בעלי מערכת עצבים מרכזית גדולה, טיפול הורי מפותח מאוד והיכולת להעביר מידע מדור לדור'?… מאיר קובע שקיימים שני קריטריונים אמינים לקידמה: 'אחד מאלו הוא הטיפול ההורי (המתאפשר באמצעות הפריה פנימית), המספק את הפוטנציאל להעברת מידע באופן לא-גנטי מדור לדור'. השני, הקשור לראשון, הוא תרבות 'שיחד עם הדיבור מפרידה את האדם לחלוטין מכל שאר האורגניזמים החיים'. חשוב להדגיש שבלא קשר לאופן בו נגדירה, ההתקדמות נובעת מתוך התהליכים הרגילים של הברירה הטבעית.[13]
מתברר, אם כן, שעד לגל ההכחשות הרדוקציוניסטי העדכני המובל בידי דוקינז וגולד, האמינו רבים מהביולוגים שהאבולוציה מייצגת מגמה של קידמה. הפחד מההסברים המטפיזיים נובע מ"קלקול המדע" ומהשם הרע שיצא לאבולוציה כשזו נתפסה בצורה גולמית וברוטאלית כהמשך מכני של "החזק שורד". והרי לא דובים ולא יער, לא החזק שורד אלא "המגמה גוברת" "המגמה מתעלה", העדין והחופשי הולך ונחשף מתוך המציאות השרידותית, הסדר המופתי הנגלה לחושים הולך ונחשף מתוך הגל הסטטיסטי האקראי של המציאות הקוואנטית, השלמות הולכת ועולה מתוך החירות. החירות הולכת ועולה מתוך הדטרמיניזם העיוור.
והרי בסופו של דבר, דווקא חיפוש התמונה השלמה הוא זה שמניע את המדע, לולא חיפש קפלר בעקשנות את הגופים המושלמים שלו, לא היה מגלה את המציאות המושלמת של האליפסות… התיאוריה המנחה קובעת את כיוון החיפוש, אך לא קובעת מה נגלה.
ניתן לומר שהגילויים האבולוציוניים הם אותה "דעה ישרה" שהרב מציין כדרך הפנימית ל"ביסום העולם":
…העולם הולך ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והנסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות, הטעויות הולכות ומתמעטות וסבוכי הדמיון הגס הולכים ומתפרקים, נשאר בחובו בעצם תקפו עז הרוח הפנימי הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות, וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך חגווי ארצות מאפליות.[14]
[1] Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press.
[2] Darwin (1794), Zoonomia or the Laws of Organic Life, Vol. 1. Lodong: J. Johnson. 509, quoted in Ruse (1997) p. 63.
[3] Oken (1809) Elements of Physiophilosophy, trans. A. Tulk. Lodon: Printed for the Ray Society, quoted in Ruse (1997), p. 70.
[4] Ruse, M. (1997). Monad to Man, p.109.
[5] הכוונה היא להצטרפות אגסי לכנסיה היוניטרית המבטלת את השילוש הנוצרי ומאמינה באל אחד אינסופי.
[6] Ruse, M. (1997). Monad to Man, p.116.
[7] Ruse, M. (1997). Monad to Man, pp.335-336.
[8] אכן שיטה זו מתאימה לעקרון ההתפתחות והדילוגים של הרב, אך אינה מסבירה את המנגנון.
[9] Ruse, M. (1997). Ruse, M. (1997). Monad to Man, pp.337-338.
[10] Ruse, M. (1997). Ruse, M. (1997). Monad to Man, p.338.
[11] Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press, p.377-378.
[12] Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press, p.391-392.
[13] Ruse, M. (1997). Monad to Man: The Concept of Progress in Evolutionary Biology. Harvard University Press, p.416.
[14] הראי"ה קוק, "זרעונים". אורות.
