פולמוסי אבולוציה – היהדות הסוכמת

נדמה שיהדות סוכמת בקירבה את הזרמים כולם – ומציבה להם מופת של התעלות.
את ההינדואיזם בפולחנה, בכהניה ובדקדוקיה
את האיסלאם בהלכותיה וקנאותה לאל האחד והיחיד
את הקתוליות בכנסת ישראל העולה ופורחת מדעת חכמיה
את הפרוטסטנטיות בעומק אמונתה וקרבתה לאל חי
את הבודהיזם בהכרה העמוקה שאין כאן אלא אספקליה אפליה – הכל הוא צעיף של אשליה
את דתות הגאולה הפרטית בתשובתו של היחיד מישראל – המגלה שאין הדבר תלוי אלא בי
את דתות הפולחן הגדולות והצבעוניות – בגאולתן של ישראל – ציבור שלם הנגאל גאולת עולמים.
ומעל לכל, כמובן, ההתגלות המקורית, ההתפרצות הייחודית לתוך ההסטוריה שעמי המזרח הרחוק לא זכו לה – ההתפרצות של "אני אני הוא ואין אלוהים עימדי", "אני הוא, אני ראשון אף אני אחרון" – ההתגלות של מגמת הכל באופן פלאי וחד פעמי – השבר המהולל ברצף ההסטוריה שאין אחריו דבר באשר כבר ניתנה תורה מסיני – באשר, עכשיו שאנו יודעים, שאנו יודעים שאפשר להיות כאיש אחד בלב אחד – המשימה בידינו להגיע לשם בעצמנו. עתה משהבנו מי הוא מחולל המגמה, מיהו הראשון והאחרון – החלו להתמקד הגישושים האדירים של ההסטוריה לכדי ודאות מחודשת.
התגלה והניח ביד ישראל את תורתו. ומעתה, אין משגיחים בבת קול – שכבר ניתנה תורה.
אין משגיחים בבת קולו של יש"ו, אף לא בזו של מוחמד – שכבר ניתנה תורה. וכל דתות הגאולה היונקות מישראל אינן אלא תולשות זעיר פה זעיר שם – לוקחות רק חלקים וקרעים מהמגמה הגדולה שהופיעה.
אין כפירה ככפירתה של הנצרות – שקרעה את הצד הסובייקטיבי, הפנימי של האמונה והגאולה האישית והזריקה אותו לתוך צלם – לקחה את התיקון והחזירה אותו אל הקלקול.
אותה בעיה שהבודהיזם בא לתקן בעובדת האלילים ההינדית – וסופו שזרק את התינוק עם האבטיה, ואחריו את הזורק עצמו – היא הבעיה שתיקנה דת ישראל במלחמתה באלילים – ובמקום לזרוק את התינוק עם האמבט היא בנתה לו תיבת גומא קטנה והשיטה אותו אל חוף המבטחים של בית פרעה.
הדיבר הראשון הוא עצם ההכרה בישות העל המכוננת את המציאות ומניע אותה.
אני ה' אלוקיך שהוצאתיך מארץ מצרים!
אני מחולל המגמה שמתגלה עתה בעולם, ומראה לאנושות את הדרך לצאת מארץ מצרים – לצאת מבין המיצרים הקשים של תרבות אנושית משעבדת אל תרבות של חירות. כפי שהמגמה כולה, הולכת ומשחררת מתוך החומר והלבנים של יסודות המציאות המולקולריים את החירות המאירה של הנשמה האנושית הזוהרת.
ומייד אחר כך – האזהרה המפורשת – שהנצרות רמסה ברגל גסה כל כך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. הכפירה היותר קשה – להציב אלוהים אחרים על פניו של האלוהים.
ואחר כך באה ההזהרה הגדולה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ: לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי".
המהות והפתרון מקופלים באמירה אחת מקיפת. שום סוג של ייצוג לא יצלח – אין צורך בפנתיאון עתיר אלילים ודמויות, לא יווני, לא רומי, לא נורדי, ובוודאי לא הינדי – אין צורך בזה – והבודהה שהבין את זה גם הוא – טעה וחשב שאפשר להשליך את המציאות כולה יחד עם הפגם הנורא של עבודת האלילים – הפגם הממפה את מותר האדם, את שורש המגמה – על גבי החפצים שמהמגמה מחוללת. לכן, לא תעשה לך פסל… כי אני ה' אלוקיך – אל קנא – אל המחולל את צידה העיוור של המגמה מתוך כשלונם של אבות הקוטם את הבנים בעודם באיבם, כשלונו של אב ארנבת מסורבל לחמוק מפני השועל – נפקד על צאמציו – אך עתה, עתה רק שונאי ה', יתמידו בסידור הישן של האבולוציה העיוורת, של הברירה הטבעית הרומסנית – ואילו אוהבי, ושומרי מצוותי – מי שיכיר בעומקה של המגמה, בתביעתה להתעלות ולשלמות ויאמץ לעצמו את דרכי ההתעלות וההתגלות – יזכה לחסד לאלפים – לאלפי דורות – שרק הציוויליזציה הבשלה ההולכת באורו של האידיאל העליון יכולה להבטיח.
לא הינדואיזם, באשר לא תעשה פסל ומסיכה, אך גם לא בודהיזם, באשר יש מצוות לשמור – יש מציאות ממשית ודרך ללכת בה, שאינה מובילה אל האין. לא איסלאם, מפני שאם תיטיב אז שאת – לא הכל נגזר – יש גם תשובה ואחריות אישית.