פולמוסי אבולוציה – טיילר דה שרדן

אין ספק שטיילר דה-שרדן היה ההוגה המרכזי בעולם הנוצרי שהבין את ההשלכות התיאולוגיות העמוקות של האבולוציה וניסה ליישב ביניהן לבין אמונתו הקתולית העמוקה (הוא היה כומר ישועי). בנקודות רבות משיק הניתוח שלו לניתוח שלנו, במיוחד בהצבעה על העובדות המשרטטות את המגמה האדירה מהופעתם הפזורה של אטומי מימן והליום לפני 15 בליוני שנה ועד לרום המדרגה של הפאר האנושי בימינו. דווקא בנקודות בהן התקשה דה-שרדן ליישב בין תובנותיו האבולוציוניות לבין הגותו הנוצרית, הוא נאלץ לחדש חידושים תיאולוגיים שהביאו להחרמת כתביו על ידי הכנסייה ואיסור פרסומם, ובדיוק במקום בו נאלצת הכנסייה להחרים, שם הולכת ועולה התאמה לאמונה הישראלית.

ברגר כותב על ההתמודדות התיאולוגית הנוצרית עם האבולוציה את הדברים הבאים:

תוכניות רבות אחרות של אבולוציה תיאיסטית, ובמיוחד זו של טיילר דה שרדן במאה העשרים, זכו להתקבל כבעלות סבירות תיאולוגית, רק במידה שהן סטו מהאורתודוכסיה הניאו-דרוויניסטית באמצעות ייבוא מושגים אה-פריוריים של השלמות שלעברה אמור התהליך האבולוציוני להתכנס. במערכת של דה שרדן, שספגה ביקורת רבה בגלל החירות הספרותית שנטל לעצמו כאשר השתמש במטפורות מדעיות כדי לייחס צורות בראשיתיות של חיים ותודעה לחומר עצמו, מסמלת שלמותו של יש"ו את נקודת המיקוד של התהליך הקוסמי, ומבשרת את הופעתה של נקודה זו אליה אמור התהליך הקוסמי להתכנס בעקבות ההופעה והשכלול של התודעה האנושית".[1]

דה-שרדן הבחין במגמת ההשתלמות והיה לו גם חזון של שלמות, אך הוא היה לכוד בצורה טרגית בתיאולוגיה הנוצרית, המפרידה בין העולם לאלוהיו, ומחייבת את הופעת 'שלמותו של יש"ו' כמעין דאוס-אקס-מכינה המופיע בסוף ההתפתחות האנושית המתעלה.

הרעיון של אל חי, ההולך ומרומם את המציאות מתוכה, אינו מתיישב עם חוסר השלמות הבלתי-ניתן-לתיקון של העולם על פי הנצרות. חוסר שלמות שיש"ו הוא הגימיק שהופך אותו פתאום לשלמות, הודות לחסד אינסופי הנשפע בלא להפנות כל דרישת השתלמות כלפי האדם עצמו.

כך, למרות שדה שרדן הבחין בנקודות רבות של ההשתלמות, אמונתו הנוצרית לא איפשרה לו להיפרד מהדימוי הכוזב של אדם-אל בדמותו של יש"ו, ועם כל המאמץ שלו, להרחיב את דמותו של יש"ו במידה כזאת, שהוא מתקרב לרעיון האל כאינסוף, הוא נותר כלוא בקונספציה הנוצרית וככל שוויתר על פרטיה כדי להרמן את רעיונותיו הנוצריים עם העדויות האמפיריות שחשף במהלך עבודתו המקצועית כפליאונטולוג, לא הצליח אלא ליצור ניאו-אורתודוכסיה שהבאישה את ריחו בעיני הכנסייה אך לא הצליחה להיפרד מישו כגורם מסביר, שאינו יכול להסביר את תופעת האבולוציה.

למרות שהוא רואה את הרציפות המדהימה של ההתעלות העולמית, הוא חייב להשאיר מקום ל"פריצה ברצף" כפי שמחייב הרעיון של הופעתו של יש"ו. מעצם מהותה של התיאולוגיה הנוצרית, יש"ו חייב להיות שבר בהסטוריה, שכל מה שלפניו מבשר את בואו וכל מה שאחריו הוא חסר משמעות, ומעצם רעיון זה, הוא סותר את רעיון ההשתלמות, באשר מה טעם למעשי האדם, כאשר רק החסד המגיע ממקום שנמצא מחוץ להוויית העולם יכול להושיעו. על כן, בספרו "תופעת האדם" כותב דה-שרדן: "… אני בטוח שבמישור הנסיוני, זיהיתי ברמת דיוק מסוימת את התנועה לעבר אחדות, וסימנתי את המקומות בהם הוגים פילוסופיים ודתיים, שירצו לעניין ביתר עמקות בנושא, יוכלו מתוך המגמה של סדר הולך ומשתכלל, לחפש שברים ברצף".[2]

כך, למרות שדה שרדן עצמו מודה שהמגמה מצביעה על אחדות ועל סדר הולך ומשתכלל, הוא מחוייב לחפש שברים ברצף, שבלעדיהם אין טעם לקיומו של יש"ו, ואין ביכולתו של דה שרדן לקבל את האפשרות שהדרך אל הכרת האלוהים, עוברת דרך העולם עצמו ולא מחוצה לו. מאחר והרעיון היסודי הנוצרי הוא שישו מופיע כעצם נבדל בתוך העולם והוא מנוכר ממנו (העולם הוא האנטי-תיזה ליש"ו, הקוטב הנגדי), אין כל אפשרות להכיר באמת הנפלאה של התגלות האלוהות בעולם… בכל יופיו והדרו… בכל חי ורמש… ובהגיונות כל חושב…

אמנם מתוך ההגיון ההתפתחותי מגיע דה שרדן אל הכרה בשלב הבא של ההתפתחות האנושית המתבטא ביכולתם של בני אדם לשתף פעולה במסגרת תרבות, ובכך ליצור אורגניזם בעל תודעה בין-דורית הולכת ומתרחבת, שכל אחד מיחידיו יכול לדלות מהמאגר הכללי ולהתמשק עם התרבות. דה שרדן כמעט מגיע למסקנה, שהשלב הבא חייב להיות הופעתו של "עם אחד בלב אחד", כלומר חטיבה אנושית קיבוצית בה שוררת הרמוניה מלאה בין היחידים, אך ברגע האחרון, הוא מציב במקום הופעה זו  (שתהווה קפיצת מדרגה חדשה באבולוציה שאף היא עתידה עוד ללכת ולהתפתח עד לאינסוף), פתרון אד-הוק אותו הוא מכנה נקודת האומגה: "אנו ניצבים מול קולקטיביות תודעתית מהורמנת, עד כי היא הופכת למעין תודעת-על. כדור הארץ לא רק מכוסה באינספור גרגרי מחשבה, אלא עטוף כולו במעטפת חושבת אחת, בהתבוננות אחדותית יחידה…"

ומאחר ואחדות תודעה זו מובילה על פי דה שרדן אל אובדן האישיות הייחודית, הוא מגיע למסקנה שבנקודת האומגה של העולם [סופו הנעלה] נמצא ה'בלתי-אישי'.

כך, בדיוק בנקודה בה הופעתו האחדותית של עם ישראל מתווה את קומתו של הרב-אדם ויוצרת תודעת-על שאינה בלתי-אישית, שאינה גורעת דבר מחירותו של היחיד או האימננטיות היצירתית של הקב"ה, בדיוק שם, חוזר דה שרדן אל האל הבלתי אישי הנמצא מחוץ לעולם.[3]

החמצתו של דה שרדן את לב המגמה, היא החמצה כה 'קרובה' שלולא היה כומר ישועי, אפשר שהיה מצליח לקרוע את הקרום הדק שהפריד בינו לבין ההכרה במלוא משמעותם של ממצאיו, כך למשל הוא כותב: "באמת, האנושות החדשה כבר הולכת וצצה באזור הים התיכון בששת אלפי השנים האחרונות".[4]

האקסלי, הביולוג האבולוציוני שזעזע את עמיתיו בתמיכתו בדה שרדן, מסכם את יצירתו של דה שרדן במבוא לספרו: "…על פי דה שרדן עלינו לראות באנושות, עם מחשבותיה המשתלבות, סוג חדש של אורגניזם, שהייעוד שלו הוא להגשים אפשרויות חדשות עבור  החיים המתפתחים על פני פלנטה זו. הלכך… עלינו להצמיח מתוך רמה חדשה זו של חשיבה הדדית משותפת, מעין מקבילה של אישיות."[5]

אין ספק שרעיון זה של הופעתה ההכרחית של "אישיות" כלל אנושית, של אורגניזם רב-אנושי שהוא ה"ראש" של הקוסמוס, והכרתו המודעת,  משרטט בקווים ראשוניים את דמותו של הרב-אדם המופיע בעם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, או "חיה אחת יש…עומדת באמצע הרקיע וישראל שמה", עם שכל עניינו הוא אכן התודעה האבולוציונית המשותפת של היחידים המרכיבים אותו.

"דה-שרדן", כותב האקסלי,

הבחין בכך שהאבולוציה היא תהליך אנטי-אנטרופי הנוגד את החוק השני של התרמודינמיקה המצביע על התפוגגות האנרגיה והנטייה לאחידות. בעזרת האנרגיה של השמש, מתקדמת האבולוציה הביולוגית במעלה ההר, תוך שהיא יוצרת מגוון הולך וגדל ורמות גבוהות יותר של ארגון. היא מייצרת גם פעילות שכלית או תודעה מאורגנת יותר ומרוכזת יותר וככל שה'אבולוציה' מתקדמת הולכת ועולה חשיבותה של התודעה עבור אורגניזמים, עד שבאנושות היא הופכת למאפיין החשוב ביותר של החיים ומעניקה לאדם את מעמדו הדומיננטי.[6]