ברגסון העמיד את האבולוציה במרכז הגותו הפילוסופית, וראה בעצם הייחודיות של הופעת החיים את לב התהליך האבולוציוני המבוסס על דחף חיים שהולך ומפתח צורות חדשות בכל רגע ורגע. האבולוציה על פי ברגסון היא תהליך יצירתי וחופשי מתמיד. ברגסון דחה את הרעיון של קטגוריות פילוסופיות סטטיות שאינן מבחינות בהתהוות המתמדת והדינמית של החיים.
בעוד שקיימת התאמה מצויינת בין ברגסון ודה-שרדן בכל הקשור לקוטב ההשתלמות ההולכת ומתעלה, והוגים רבים מצאו שאחד משלים את השני, הטיפול שלהם, בקוטב השני, הטליולוגי של המציאות המתעלה היה שונה בתכלית. בעוד שדה-שרדן (ראה להלן) הציב גירסה מורחבת וניאו-אורתודוכסית של יש"ו כנקודת שיא משוערת של עקומת ההשתלמות, אותה הוא כינה נקודת אומגה, ברגסון היה כנראה מודע למלכודת המאבנת של הזרקת ה"שבר ברצף ההיסטורי" לתוך הגותו, והעדיף פשוט למחוק את קוטב השלמות, אליה שואפת המציאות, ולטעון להתפתחות יצירתית ספונטנית ללא טליולוגיה.
על פי ברגסון, החיים הם תהליך יצירתי רציף בו הזמן עצמו הולך ויוצר אפשרויות שלא ניתן לצפותן מראש. עם זאת, תכונת "השאיפה" של החיים לא נעלמה ממנו ולכן העלה את הרעיון של דחף מקורי, דחף חיים (élan vital) שהולך ומופיע בצורות שונות באמצעות האבולוציה.
יש מהאירוני בכך, שבעצם התנגדותו לדימוי המאובן של נקודה אליה שואפת האבולוציה כביכול, היה קרוב מאוד להבנת רעיון השלמות וההשתלמות, אך מאחר ורעיון השלמות האינסופית המשתלמת לא היה חלק מהאופק התרבותי או הדתי שלו, העדיף לדחות מכל וכל את רעיון השלמות האפלטונית (והקנטיאנית) המאובנת שהיה זמין לו, כפי שכתב על "נקודת הסוף": "אם יש סופיות בעולם החיים, היא מקיפה את כל החיים כולם בחיבוק אחד שאינו ניתן לחלוקה".[1] ברגסון מסביר את החיים כחופש יצירתי הנובע מתוך דחף החיים.
באופן בלתי נמנע, החרימה הכנסיה הקתולית את ספריו של ברגסון, והאשימה אותו בפנתאיזם, בגין תפיסת האל כאימננטי בתוך בריאתו.