פולמוסי אבולוציה – איוון אורבן וההשקפה היהודית החדשה

אורבן מציע מעין וריאציה יהודית על הגותו של טיילר דה-שרדן. גם אורבן[1] הבחין שהתעלות העולם כרוכה ב"רוחניות" גוברת, וגם הוא כמו דה-שרדן סובר ש"התפשטות הגשמיות" ו"רוחניות גוברת" הם סימן ההיכר של מגמת ההתעלות. למעשה, מתאר אורבן את רעיון ההשתלמות במונחים של השתלמות 'ההכרה':

 הבריאה אינה תהליך שנגמר, אלא תהליך פתוח אשר מתרחש עד לימינו אנו. [ההדגשה במקור] משום כך לדעתי יהא זה מוטעה לחפש בבריאה את השלמות, כאילו היא מצב סופי. רק הקדוש ברוך הוא מושלם. הבריאה היא השאיפה לשלמות זו באמצעות ההכרה. ככל שהכרה זו מתקדמת יותר, כך 'האוביקט' המוכר נעשה יותר ויותר מושלם. תהליך הכרה הדרגתי זה נמשך כבר בערך 14 מיליארד שנה. מדעי הטבע, מכנים אותו אבולוציה.[2]

 "התורה", קובע אורבן, "אינה ההכרה עצמה, אלא היא מצביעה על הדרך אל ההכרה. משום כך אסור לנו לראות את היהדות במצב סטטי, אלא כתהליך של הכרה גוברת והולכת. תהליך זה שונה מכל התהליכים השונים של האנושות בכך שכאן נקבע כיוון מהלך האבולוציה על ידי התורה".[3]

למרבה הצער, אחרי שהגיע לתובנה מהותית זו על תפקידה האבולוציוני של התורה, הוא מפנה לה עורף וקורא לנטישת המימדים האבולוציוניים הממשיים של התורה המבוססים על מעשים קונקרטיים ההולכים ומעצבים את האדם הפרטי ואת ישראל הכללי, ומאמץ תפיסות סימבוליסטיות של היהדות שמגמתן היא 'הרוחניות', בדיוק הדואליזם בו פרפרו הוגי אבולוציה רבים כל כך. "כך, הוא כותב, "יכול להתבצע שינוי הדרגתי גם ביהדות, אשר, כמו כל התהליכים באבולוציה, יביא להתעלות רוחנית גוברת והולכת. ניתן לממש זאת ביהדות באמצעות הפיכת התהליכים שהיו מעוגנים במציאות הפיסית לסמליים…".[4] בסופו של דבר אורבן אף נופל להיסטוריציזם הפשטני המאפיין תפיסות מודרניות רבות כל כך של היהדות: "מודעות היהדות ויכולת מציאת הכיוון שלה באבולוציה", הוא טוען, "חייבת להיות מושפעת על ידי הדור בן הזמן הנתון".[5] טענה היסטוריציסטית קלאסית התולה ב"דור" וב"זמן" את הקריטריון.

גישה זו, שיש לה קווים משותפים רבים עם תנועת הרפורמה בגרמניה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים[6], מובילה את אורבן להפנות עורף לכל הסממנים האבולוציוניים המובהקים המעידים על הופעתה של התופעה הייחודית ששמה ישראל, כעם שתודעתו וקישוריו הלאומיים-ארציים-פיסיקליים למציאות, מעצבים הישות האבולוציונית החדשה של הרב-אדם "איש אחד בלב אחד", ובמקום זאת הוא מסתפק בעריכת מערכת של טבלאות בהן הוא משבץ מספר מצוות אותן הוא מקטלג כ'ברות יישום' וכ'לא ברות יישום', כאשר הקריטריון הוא 'הנסיבות האנושיות שנשתנו'. בין המצוות שאינן ברות יישום הוא מונה מצוות כמו: 'לכתוב ספר תורה', 'חרקים וזוחלים אסורים', 'אסיפת העם הגדולה בסוכות בשנה השמינית', 'איסור על סירוס', 'שנת שמיטה', התרבות האדם', 'האיסור על התבוללות' ועוד, אג'נדה מוזרה שחסרים בה אינספור מצוות שאיבדו לטעמו את הרלוונטיות, ושהקריטריון היחיד להשמטתן היה כנראה אי-התאמתן לטעמו האישי של אורבן. למעשה, יש קווי דמיון רבים בין תפיסת אורבן לבין תפיסת הזרם הרפורמי ביהדות, שאף הוא נשען על רעיון אבולוציוני יסודי התובע 'שינוי', תוך הישענות על העדפותיה של התרבות הנוצרית הסובבת.

באופן זה נשמטה מאורבן הנקודה המרכזית של קיום ישראל, כפי שמבטא אותה הרב בחריפות: "האמונה והדת מחוברות הן עם מושג האומה, אין דת בלא אומה. מוסרו היותר עליון של איש יחיד אינו צריך להיות כלול בשום תואר של דת. על כן כשם שאין אומה נצחית כי אם ישראל, כך אין דת נצחית חוץ מתורתינו הקדושה, אמונת ישראל".[7]