סעיד קורא את גרוסמן

שלושים שנה קודם לכן, הוציאו אותו בעל כורחו, כמו שקית זבל, אל אחיו. ערבי ישראלי תושב חיפה, שמעולם לא העלה על דעתו להסתובב בין הפליטים הפלסטיניים, הוא הושלך למאסר מנהלי אחרי שנתפס ללא תעודת זהות מחוץ למסעדה בה עבד. באווירה של אינתיפדה. איש לא שאל שאלות. שם, בכלא, התגלגל אליו השייך חאסין הזקן ולחש על אוזנו בערבית ספרותית משובחת: “נקמתו של אללה מהירה מכל ברק ומושחזת מכל סכין”. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. בלילות, אחר כיבוי האורות הכפוי של שלטונות בית הסוהר, היה יושב שפוף לצד כסא הגלגלים וחאסין היה מספר לו את גדולתו של עמו, את גדולתו של האסלאם, וכיצד העמיד מוחמד את כל בני הדתות האחרות על טעותם והביס אותם במלחמותיו, והעניק לאומה הערבית את תכונותיה היסודיות: את הצניעות, את הסבלנות, את הנחישות ואת ההתמדה ללא גבול. רבים ניסו להלחם באסלאם אך כולם נכשלו. “הזמן של אללה”, היה חאסין נוהג לומר לו, “הוא נצחי. ולכן גם זמנם של המאמינים הוא נצחי, וסוף המאמינים לנצח כי כל המכשולים הושמו כאן בידי אללה כדי לנסות אותנו ולזכות אותנו בגמול הנצחי על מאמצנו. היהודים הם אויבים עתיקים של האסלאם, אך בסופו של דבר ננצחם, כפי שניצחנו את הכופרים בעבר”.
פקיחת העיניים של סעיד היתה דרסטית, מחרידה ובלתי הפיכה לחלוטין. בבת אחת פרצה נפשו מההסגר של כאביה הפרטיים, של מחסוריה הקטנוניים וטינותיה האנוכיות, אל המרחבים הגדולים של האל האחד שאין בלתו ומוחמד הוא נביאו, אל התפקיד הגדול שנועד למאמינים.
הוא למד אז את מצוות האמונה. את התפילות המרוממות, בהן התרונן הלב במוחלטות הנקיה, חסרת הפשרות ונטולת הפניות של ההכרה באללה שאין בלתו ובחוכמתו של מוחמד נביאו.
השייך חאסין נשפט לשני מאסרי עולם וסעיד שוחרר תוך נזיפה לשוטרים שעצרו אותו ללא סיבה מספקת. כשהקוראן הקדוש באמתחתו, עזב סעיד את חיפה ועבר להתגורר ברמאללה, נוצר בליבו את שליחותו. תעודת הזהות הכחולה שלו איפשרה לו לצאת ולבוא במחסומים ללא בדיקות ואיש לא תיעד את נתוניו. במשך כל ההסטוריה הסוערת ורבת התהפוכות של תנועתו, שמר סעיד על הפרופיל הנמוך שקבע לו רבו. “אתה בן לבבי”, אמר לו, “בקרוב אהיה אני בן השאהידים, והרבה דברים יעברו על עמו של אללה, אבל אתה חייב להיות שם, עד שתראה סימן. עד שתראה שאחינו המוסלמים מאבדים את התמיכה העממית – רק אז עליך לצאת ולפעול כפי שאני פעלתי, להשיב לעם הפלשתיני את אמונתו. אתה תהיה הגחלת העוממת, הנשמרת גם אחרי כבות האש, כדי לחזור ולהצית את הלהבה.
בזמן שחיכה שאללה יכתוב את גורלו בהסטוריה, בזמן שחיכה ל”מכתוב” הפרטי שלו, למד סעיד והקשיב והתכונן, מכשיר את עצמו לתפקידו העתידי כמצביאו של החמאס המנצח. בערבים, אחרי שעות העבודה, אחרי התפילה האחרונה, היה מסתגר בדירתו, מכין לעצמו קנקן של קפה ומבלה את הערב בקריאה. בכל יום היה קורא קטע מהקוראן ומשנן שלוש הלכות מהסונה. אחר כך היה קורא ספרות מלחמה ואסטרטגיה בהתאם להמלצתו של נפוליון שיש לעיין במלחמותיהם של גדולי המצביאים, כדי לדלות את סודות המלחמה. אישיותו של הגנרל היא המנצחת, קבע נפוליון, לא הצבא. לא הרומאים ניצחו את הגאלים אלא קיסר, לא היו אלה אנשי מוקדון שפלשו להודו, אלא אלכסנדר הגדול.
הוא קרא את כולם ועל כולם, ממקיאווילי ועד רומל, מנפוליון עד צ’נג-קאי-שק, ואפילו ביוגרפיות של משה דיין, יגאל אלון ורבין. הוא הקפיד לקרוא את תולדות גדולי הכובשים המוסלמים, מהנביא עצמו ועד הגדול והנפלא מכולם, צלאח-א-דין, “צדקת האמונה”, המצביא הדגול שדחף את הכופרים מפלסטינה וכבש אותה חזרה לאסלאם. סלדין הגדול, שבמותו נמצאו ברשותו רק כמה מטבעות שלא הספיקו לכיסוי הוצאות הקבורה, משום שחילק את עושרו הגדול צדקה לעניים. מוסלמי אמיתי מתחילה ועד סוף.
קונטרס קטן של סרן בצבא ארה”ב, אחד בשם פורסיית’, היה חביב עליו במיוחד. פורסיית’ קבע שהתחכום הוא הכלי המרכזי של המלחמה. “לפני שמתחילים במלחמה”, הסביר פורסיית’, “צריך לדעת מה מניע את האויב ולמקד את האמצעים בצורה ישירה או עקיפה באופן שימוטט את מרכז הכובד האמיתי שלו. לכן, צריך המנהיג להבין היטב את התרבות, הפוליטיקה, החברה והצבא של האוייב”. סעיד לקח הדרכה זו לליבו ולקראת סוף הערב נהג לקרוא ספרות עברית, כדי לנסות להבין את מרכז הכובד האמיתי של האויב.
החביב עליו מכולם, היה עותק חבוט ומהוה של “הזמן הצהוב” בו קרא שוב ושוב. גרוסמן מבחינתו היה מרכז הכובד של הישראלים. הראש שלהם. לא תמצא את הזמן הצהוב אצל אנשים פשוטים. תמצא אותו אצל האליטה, באוניברסיטאות, באמנות, בתקשורת, במשרדי הממשלה. אם סעיד ידע משהו, זה כשיש לך עסק עם נחש, מוטב שתדע באיזה צד נמצא הראש. גרוסמן שיקף לו לא רק כיצד רואים הישראלים את הפלסטינים, אלא חשוב לאין ערוך, כיצד הם רואים את עצמם.
המאבק בתחושת העלבון צורב היה הקושי המרכזי שלו בפעמים הראשונות שקרא את הזמן הצהוב. עלבון שהפריע לו להגיע לאיזון הדרוש כדי לרדת לחקרו של אוייב. היכן הכבוד הפלסטיני? היכן המאבק? היכן גאוותם של לוחמים עזים הנלחמים על אדמתם כנגד כל הסיכויים ומוסרים עליה את חייהם? לא היה כל זכר לזה. שום רמז לגבורת הפלסטינים, ולאמונה היוקדת בלבם. במקום זאת, שורטט עמו כקורבן נצחי שרשעה ציונית אינסופית אופפת אותו. במקום לראות את הכוח העצום של העם הפלסטיני שאפילו ילדיו הצעירים ביותר יודעים מה עומד בפניהם, גרוסמן ראה רק את הנוולות, את הקיטוב בין ניוול לרווחה כלכלית, בין עוני לעושר, בין תל”ג גבוה לנמוך על פי ד”ר בנבנישתי. הכל נשפט על פי קנה המידה החומרני הזה. על פי גרוסמן אתה שונא – בגלל שאין לך תנאי חיים. אתה חושב נקמה – כי שטפו לך את המוח. אתה מדבר על אדמה – כי לימדו אותך לדקלם. כל מה שצריך זה לסדר לך אמבטיה עם חרסינה וכל הנוחיות – וכבר תהיה לאחר. במיוחד, היה סעיד חורק שיניים במקומות בהם מדבר גרוסמן כביכול מתוך גרונם של הפלסטינים כדי לבקר את הישראלים: “מנשלים אותנו מן האדמות ומן המסורת ומן הכבוד, ועושים לנו פה מין בית-סוהר אחד גדול ונאור, שכל מה שהם רוצים באמת הוא – שנברח ממנו, ואז לא ירשו לנו לחזור אליו לעולם – ובעורמתם היהירה, הבלתי מובנת לנו לחלוטין, הם כורכים סביבנו את חוטיהם, ואנו מרקדים עליהם כבובות”.
אכן רק ישראלי יהיר וערמומי יכול להתנשא ככה כלפינו, חשב סעיד. להפוך אותנו לבובות על חוטים, דמויי-פינוקיו עלובים שצמחו להם אוזני חמור. אצל גרוסמן רק הישראלים הם הפעילים ואילו הפלסטינים הם הסבילים הסובלים. “אתם לקחתם לנו הכל”, כותב גרוסמן כסניגור פלסטיני, “את הזהות הלאומית, ואת הזהות של כל אחד מאיתנו שמפחד מכם ותלוי בכם בשביל הפרנסה שלו, הכל לקחתם. מתים חיים עשיתם אותנו… זה מה שעשיתם רע, שעשיתם כל אדם פה לפוליטיקאי”. הוא היה חוזר וקורא את הקטע הזה, החוצפה העמוקה של האיש הזה שמתיימר לשבת לסעיד בראש ולפסכלג אותו. הוא חשב על החוסן העמוק והאמיתי של המאמינים, על צניעותם ודבקותם, רחוק מעולמו הדמיוני והמערבי כל כך של גרוסמן, שכל כך רוצה למצוא את היהודי שבערבי, את קורבן האנטישמיות שבשמי.
בכל פעם שסעיד היה קורא את המילים הללו, היה חש תחושה מסתורית של דע את אויבך, כאילו הוא מצליח לגעת בקצה ההבנה של מה שמניע את ההנהגה הישראלית. את אותם אויבים שהם המפתח להשגת מטרותיו. אויבים שיהיו מוכנים לעקור עבורו את המתנחלים עד האחרון בהם, תוך שהם מלטפים את ראשו בחמלה. אלו, אלו הכופרים האמיתיים חשב סעיד. אלו, המחזיקים בגרוסמן כמשוררם, כשופרם, הם אלו המנאצים את אללה. “אלוהים לא מרחם” הם חוזרים ואומרים. אם אלוהים היה מרחם, היה מרחם על ילדי הפלסטינים ונותן להם צעצועים שלמים. הם הכופרים אינם יודעים שאללה הוא רחום וחנון, ומחכה שהמאמינים יוציאו לפועל את תוכניתו. הם יודעים כל כך מעט על אלוהים האנשים האלה. הם יודעים רק לייחס לו אכזריות ולהפנות לו עורף, כאילו רחמיהם הפרטיים, הקטנוניים, גדולים ונשגבים מרחמנותו של אללה. סוגדים כולם לצלם העצמי של רחמנותם הפטרונית. רחמנותם המרגיזה היתה כל כך מרחיקת לכת שאפילו שאהיד שהבין סוף סוף שיש להלחם בכיבוש בכל הכוח – יצא אצל גרוסמן דפוק בראש, מסכן ומשוגע, מריונטה של הכיבוש. “הוא חי כחיה נרדפת”, כתב גרוסמן, “וחש שכל רגע שעובר מקרב את קיצו… אין ספק שיש רבים יותר אשר בשטחי החיכוך שבין כובש לנכבש מאבדים את צלם האדם”. זה היה הדבר המרתיח ביותר, שאצל האויב אתה מסכן. לא ראוי אפילו ליריקה. אף מילה על הגאווה והחוסן, אף מילה על הפחד הנורא שהצלחנו לזרות בלב היהודים. הרי זאת הסיבה לכך שהשייך חאסין קרא לגדודי ההתנגדות האסלאמית שהקים על שם אזה-דין-אל-קאסם – כדי שלא יקחו לנו את הגבורה והגאווה בשם הכיבוש, כדי שהגרוסמנים לא יוכלו לומר שאנחנו נלחמים על פלסטינה בגלל הכיבוש – הרי כמעט אלף וחמש מאות שנה חלפו מאז ההיג’רה אך הישראלים היהירים הללו רואים רק הכל בפרספקטיבה הצרה של ה”כיבוש” שלהם, כאילו שזה משנה משהו באורך הנשימה הארוך של המאמינים, כאילו שההתנגדות הערבית ליהודים התחילה עם הכיבוש.
אולם, גם כאשר היה חורק שיניים מול הפטרונות של גרוסמן, לא יכול היה שלא לאהוב את פרק ארבע של הזמן הצהוב. הוא הוקסם מהאופן בו בצע גרוסמן את ההיפוכים שלו – געגועי הפלסטינים לאדמתם היו תולדה של דיכוי ונישול, אך געגועי היהודים אינם אלא פורנוגרפיה. כל כך נכון. כי הבעלים האמיתיים של הקרקע הם המוסלמים, והיהודים אינם אלא מנאפים.
השיטתיות האכזרית בה ריטש גרוסמן את המתנחלים היתה כל כך נפלאה! הוא תפס אותם באף היהודי העקום שלהם, והכניס להם אותו לקופסה קטנה בה היתה רק שאלה אחת: “במה חשים הערבים את השפעותיו של שלטון לא רצוי. של כיבוש”? זה היה פשוט נפלא. נראה אותך מוכיח שאין לך אחות. אחרי שכתב שהאנשים בעופרה “ממעטים מאוד להקשיב ואינם מגלים ענין אמיתי בך”, סירב גרוסמן להקשיב להם כלל, והתעניין אך ורק בשאלה הקריטית, המושחזת, המבודדת: כיצד אתם מאכילים את הערבים חצץ? לא למה, לא כמה, לא מדוע? רק איך אתם עושים את זה, מנוולים שכמותכם. והוא טחן אותם כמו בולדוזר עקשני וקרא להם חסרי אמפתיה ומאובנים. הוא כינה אותם אטומים וערלי לב לפרצופם, בהיותו אורחם. זה היה נפלא. סעיד דמיין לעצמו את התפתלויותיהם של המתנחלים המארחים וגיחך.
איש אינו יודע לעקוץ מתנחלים כמו גרוסמן: “יצרו לעצמם את כילאם, את הספרטה הנפשית שלהם על ראשי ההרים, וממנה הם מציצים, סמורים וקפוצים כלפי כל דיעה אחרת. מאנשי אמונים הם הפכו לגוש-אמונים…” גדול. פשוט גדול. הוא מתאר אותם כ”פרים ורבים” ומגיע לשיאים ספרותיים רוויי בוז ותיעוב כשהוא מתאר אותם כ”מבצעים מין אינסטנט-התעלות-הנפש בסיוע העוזי, מין הכלאה של המשיח עם מטוס הממריא אנכית, נכנסים לטרנאס אפוקליפטי ניחר, מרקדים כתיישים על ראשי הגבעות, צורחים דברי נבואה אקסטטיים ומגוחכים, וכך, בעיוורון נחוש, התאפסות האני על-מנת להניח ל’יחד’ למלא את הנשמה, הם נישאים אל-על…”. הו, כמה נהדר.
הספר הדק והמר הזה גילה לו לבסוף את שורשו של המנוע המניע את השמאל הישראלי כולו. את ויתוריו, הגיגיו, שאיפותיו ונפתולי מצפונו: “אינני מחפש את הצדק האבסולוטי”, כתב גרוסמן, “ולא את יישוב החשבונות ההיסטורי, אלא את החיים האפשריים, הפגומים והנסבלים בלבד, תוך גרימת עוול מועט ככל האפשר”. משפט אחד מסכם, שאומר את הכל. לא צדק ולא היסטוריה, גם לא אמונה ולא אהבת פלסטינה, אלא רק המצב האנושי במערומיו. זו הנקודה שאותה חייב הוא, סעיד, למנף. את ההתנשאות חסרת הכבוד כלפי כל היקר לאחרים, ואת השאיפה הבלתי נלאית לחיים פגומים ונסבלים, שרק היא האמת על המציאות. כשהצבא הציוני נסוג מלבנון, וכל הגנרלים שלהם עמדו עם הגב לגדר ונשאו נאומי שלום, תוך התעלמות מוחלטת מקללות הבוז של אנשי החיזבאללה התלויים על הגדר מאחריהם, הרגיש סעיד מושפל מול ההתנשאות שלהם. כל המאבק הפלסטיני, כל התקוות, השאיפות, כל שנאת הרע של ההשתלטות היהודית על אדמת האסלאם – היו כמשחקי ילדים בעיניהם, כמשהו שאפשר להתעלם ממנו. הם עמדו שם עם הגב לגדר, כאילו הערבים אינם קיימים כלל.
ברגע של גילוי לב גרוסמן אומר “שמא העובדה שאיננו מרשים לעצמנו לשנוא מעידה דווקא על הזלזול שאנו חשים כלפי הערבים, שהרי אינך שונא את מי שאתה רואה כנחות ממך – וקשה לנו, למשל, לשנוא ילדים, משום שאנו חשים שאין הם שווים לנו”. כל כך עמוק. המתנחלים כשרים לשנאה משום שהיו צריכים להרפות משאיפות הצדק והחשבונות ההסטוריים שלהם, אך הערבים הם רק ילדים שעוד לא טעמו טעמה של השכלה אמיתית, המשאירה מאחור את הבגאז’ המיותר של דת ולאום – ולכן, ראויים להם הרחמים.
וזאת היתה המדיניות שלהם כל הזמן. התנהגות של הורה שיש לו ילד מעצבן, אבל הוא סבלני ובעל ארך רוח. הזמן הצהוב לימד את סעיד להבין שמאחורי ההורות המפוקחת הזאת, אין בגרות אלא זקנה. הם היו עם של עקורים חילונים. ללא אמונה, ללא שייכות לאומית. משכילים אירופיים קוסמופוליטיים שבמקרה נפלה להם מולדת עם כל מיני ילידים פראיים. מה יעשו? ינהגו בבגרות ובאיפוק. זה הכל. ורק כשהילדים יוציאו אותם מהכלים הם יעיפו להם איזו צ’פחה.
כשסעיד הבין זאת הפסיק להעלב. הוא ראה את חולשתם במערומיה, וידע כיצד יוכל לנצלה. עליו רק להציע להם חיים אפשריים, פגומים ונסבלים – והם כבר יחוללו לבד את המהפך, הם כבר יעקרו את עצמם עבורו, הם כבר יתנו את חייהם למען חייו. ככה זה, לא נעים לך להכות את הילד של השכן, אבל את הילד שלך צריך לחנך, לא כן? ואצלם, נו, לא נעים להרוג את הילד של השכן, אבל את הילד שלהם אין להם בעיה לשלוח אל הבורות שכרינו להם. השבח לאללה.