תורת הראי"ה קוק
|
||
---|---|---|
הרב והמערב |
||
שמונה קבצים א תקצד
|
||
בעברית קלה |
המקור |
מחשבות אודות |
יש ערך לבחון את סיפור בראשית מול תורת האבולוציה. אמנם אין בעיה לפרש את המילה "תולדות" כמקיפה מליוני שנים, אך יש עומק רב יותר בהשוואה בין אבולוציה לתורה הגנוז דווקא במקום שבו מבין האדם שיש לו מותר מן הבהמה ורעיון זה גורר אצלו את המחשבה על חיי משפחה קבועים ואצילים עם אשה אליה הוא מתקשר. אמנם יש כבר ניצוצות של זה בתקופת ה"תרדמה" בה מתארת התורה את האדם לבדו, לפני שמצא את האשה וראה שהיא עצם מעצמי. הרב מסביר שהתורה מביאה סיפור זה של הכרת האדם באשתו כדי להראות שקדושת המשפחה, הקשר הבלעדי המיוחד בין איש לאשתו הוא יסוד קודם להסדרים חברתיים המתנגדים להתנהגות פרוצה, שכן הוא מוטב בשורש נשמתו של אדם, ומי שפוגע בקדושת הנישואין פוגע בנפשו שלו. | להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדמה לבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר "זאת הפעם", ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש בעצם. | הרב מלמד כאן שנקודת הרום של היציאה מעולם בעלי החיים, הקודמת לנקודת הכניסה לעולמו של האדם (עולם הנימוסין), היא הנקודה של אצילות הרוח של האהבה הרוממה בין איש לאשה שעיקר תמציתה ההכרה ב"אחר" כ"אני" כ"עצמי": "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" קדושת הנישואין. רמיסת האהבה העדינה בין איש לאשתו לא רק מערערת את החברה אלא חומסת את עצם נפשו של הרומס העוקר את קדושת המשפחה ואצילות הרוח הגנוזה בשותפות הקרובה כל כך עם נשמה אחרת עד כי הבשר אינו ממלא בה כל תפקיד, באשר הוא בשר אחד. הנואף קורע את האחדות הנשמתית של האיש והאשה ובכך הופך את העצמי המאוחד לעצמים ואת הגוף לבשר גרידא. הוא עוקר את חזון האהבה, גודע את כנפיה וכולא אותה בגוף החייתי שהוא תשתית האדם.
יתרה מזאת, הרב חותר כאן תחת ההסברים "המשחררים" של פרויד וממשיכיו הפוסטמודרניים "המשחררים" את העריות בשם המרד בנימוס החברתי.הטענה המרכזית שהחברה היא דכאנית, בין אם כמבנה פנימי באדם "סופר-אגו", בין כתוצאה משטיפת מוח חברתית והפנמת ערכים חיצוניים כפי שפוקו מתאר את "ההבניה" של המיניות או ההפנמה של הפנאופטיקון – ועד לאחרון הפוסטמודרנים המדברים על המישטור של הגוף – כולם תוקפים את "הנימוס החברתי" שמדכא את העריות. הרב מסביר כאן שלא מדובר כלל "בבושה נימוסית", במנהגים חברתיים כאלה או אחרים או בתביעה של החברה כלפי היחיד, אלא במשהו הרבה יותר עמוק – בשורש האנושי ביותר שלנו המסוגל לאהבה "רומנטית" – לאהבת איש לאשה שהיא בלעדית, מחבקת, כוללת, מזדהה ועוד – שהורסת את המחיצות בין האני לאני ויוצרת אני רחב יותר שלם יותר, שהרוח האצילית מפעמת בו. התפיסה המעוותת המייחסת את המשיכה המיני לצד החייתי ואת כל האנושי לנימוסי החברה – מעלימה את נקודת הביניים הקריטית של מותר האדם – את הופעת החזון האנושי החדש המעמיד את הביולוגיה על בסיס חדש – עדיין עצמים, עדיין בשרים – אבל מכאן ואילך "עצם מעצמי" ו"בשר מבשרי" – ההזדהות העמוקה בין איש לאישה. כך, מתוך המרי בנימוסין דכאניים הגיעו אל המבוי הסתום המרירי של הזלזול באהבה והבגידה באצילות הרוח. באמת חמיסת הנפש. |
The Rav and the West |
|
---|---|
The Eight Files – A 1 |
|
English Translation | Commentary |
Comparisons between the Torah story of creation and recent scientific research should not be taken lightly. There is nothing to prevent us from interpreting the words: "this is the history of the heaven and the earth" as covering millions of years, up to the moment that Man has reached the verge of a realization that he differs from all animals, and by some vision he deems to himself that he should instill his family life with permanence and nobility of spirit, by joining with a unique woman who will be close to him than his father and mother, the natural family heads. Sleep can bring visions with it and subsume some period until the idea that she is "mind of my mind (self of myself) and flesh of my flesh" comes to fruition. The Torah relates these things in this order, in order to show us that the sanctity of the family precedes moral shame in time and in stature, for once Man shook of the sleep and decided that "this time" it is "mind of mind", etc., man and woman were still naked and felt no shame. Thus the Torah teaches us that adultery is not a transgression against human institutions and mores, which may be done on the sly, in the dead of night, but something far deeper embedded in the very soul of Man, and whoever transgresses it robs his own soul, and whoever rejects such transgressions is "sacred" by his very essence. | Contrary to post-modern contentions that love is but a social "construct" foisted on us by an oppressive society – and thus the truly free spirit is the adulterer – the Rav shows how the Torah teaches us the depth of "romantic" love by positioning it before the newly awakened sociability of Man, as expressed by his sudden shame. The ability of a man and a woman to love precedes "morality" and appears at the very transition from the evolutionary biological heritage of Man (which the Rav calls "sleep") to the very core of what makes us human. What makes us human says the Rav is that we are able to find ourselves in another, and the epitome of that humanity is the way in which a man and a woman recognize themselves as one, as a "mind of my mind" and "self of my self" – this ability to transcend the isolated self and join with another at the very core of life, at the most basic "biological" level where no shame accrues to such a perfect merging – this ability lies at the very root of our humanity and precedes our social mores and customs. It can thus be seen that the "liberators" of sexuality in the name of freedom from social oppressive social mores have robbed man of something far more fundamental and precious than some social constrictions – for it goes against the very core of humanity – against love itself – demolishing it as a construct where it is the foundation of all that is human. It is only the couple, the man and the woman together that are called "human" – each in his own is but a torn-off piece, robbed of its own self for at its core – human love is as deep as biology itself. |