זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הנס 2

כפי שהוזכר בפוסט הקודם:


רק המתעקשים להכחיש את המציאות האלוהית בשם הלוגיקה האנושית – רק אלא שאינם מוכנים לקבל את העמימות היסודית של עולם ההולך ונפרס מתוך מה שנעלם ונסתר מן העין, יאלצו לוותר על השפיות. אך למעשה, אין כל צורך לוותר על השפיות, צריך רק להרפות מהתביעה להעדר סתירות ולקבל את העובדה שההכללה העליונה – בה מתבטלות כל הסתירות – תישאר לנצח מעבר להישג ידינו:
הנס גנוז בתוך הטבע. בכל תנועה ותונעה, מתנודתם של חלקיקי היסוד ועד סחרורן של גלקסיון – הכל הוא נסיסי, הכל הוא תנועה בלתי אפשרית וסותרת כל-הגיון בה נשארים הצבים הללו (שהעולם עומד עליהם כמובן…) הרחק מאחור – ועם זאת הכל טבעי ומובן מאליו.
המקום הפלאי, הבלתי אפשרי הזה, הנגזר משורש אינסוף בו כל הפרדוקסים נעלמים, המקום הזה יורד אל תוך העולם ואכילס אכן משיג את הצב – ומתוך שהוא משיגו גם כל ילד יכול לראותו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
ובעמוד 85 מסכם בכלר את כל הענין בלשון "ברור":

לכן, אם נעשה מעין פליק פלאק לאחור – יוצא שהאונטולוגיה האמונית של הרב, זו שמתבטאת בקביעתו של הרב כי: "מיום שחוק כח המושך החל לפתור את השאלות התכוניות, מתוך שהוא חזיון קוסמולוגי כללי, השליך מעליו את עבותות הספק" – היא אונטולוגיה פוטנציאליסטית המשקפת ומממשת את מה שאין הדמיון מוסגל להשיג – וכנגד כל מה שהדמיון או הלוגיקה מספרים לנו.
יש כאן הבחנה דקה – הניגוד בין הדמיון ללוגיקה אינו אומר שאין כאן דמיון או לוגיקה, אלא רק עד היכן שהדמיון והלוגיקה מסוגלים לגעת – ואחר כך: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – המחשבה אינה יכולה לתפוס את האינסוף – אך האינסוף חי וקיים הוא והתממשותו המוחשית במציאות היא אותה פרדוקסאליות אמיתית המאפשרת לאכילס (וגם לארנבים) להדביק צבים.