זאב בכלר שלוש מהפכות קופקרניקניות – הכללה מתכללת

ההכללה הולכת ומתכללת בתהליך התפתחותי רעיוני. הוודאות הולכת ומתכוננת וה"ההשערות" הולכות ומתאששות.
התפיסות הקודמות לאמונת ישראל הן הכללות חלקיות, בדיוק כפי שהפיסיקה לפני ניוטון חלקית בלבד. אך ככל שההשערה המדעית כוללת יותר, כך היא נעשית גם ודאית: "… ברור היה לכל…", כותב בכלר, "שהמדע שהיא [הפיסיקה] יצרה… הוא היפותזה אדירה אחת…" (בכלר, עמ' 89). הנקודה ההיפוטתית היא גם הנקודה ההתפתחותית של כל הכללה – הנקודה בה הולך הפוטנציאל הסמוי של העולם ומתממש. הנקודה שממנה צומחות הכללות יותר ויותר רחבות.
בכלר מכה כאן בלב הנקודה: הוא מברר מהי האונטולוגיה המאפשרת את עצם קיומה של הכללה כזאת, ומגיע למסקנה הרדיקאלית שאונתולוגיה כזאת מבוססת על קבלה של חלקיות הידיעה האנושית והסכמה עם כך שהוודאות רק מתכללת אך לעולם אינה מוחלטת.
אי-המוחלטות היא המפתח של האונתולוגיה האלוהית – משום שאכן מצד האדם לא יכולה להיות מוחלטות. והתפיסה השניה, האקטואליסטית, אינה מוכנה לוותר על שאיפת המוחלטות גם אם היא מאלצת אותה להרפות מן העולם כולו ולהתמקד ברגע הבודד, בתפיסה בודדת, בשבב חלקי ומנותק של העולם כדי לעשות זאת. אפשר להרגיש בחוש שהתפיסה האקטואליסטית היא השורש הפילוסופי של כל עבודה זרה – כל שאיפת עולם שרוצה לאחוז את העצם, לאחוז במוחלט – ומסרבת להכיר באל נישא ונעלם נסתר בשפרירי חביון.
האונטולוגיה הפוטנציאליסטית היא האונטולוגיה האלוהית האחדות המכירה בנוכחות עליונה בבסיס התופעות הנגלות, כאשר התופעות הנגלות אינן אלא מימושים בלבד של סדר אלוהים נסתר – ורק אונטולוגיה אלוהית כזאת מאפשרת את הפיסיקה של ניוטון.
אכן, המדע שיצרה האונטולוגיה הפוטנציאליסטית הוא היפותזה אדירה אחת.