פתאום
אחרי שבנית את החורבות
(וכמה זמן לקח לך לגלות
שחורבות אלה)
מתברר
שהחורבן
קיים עוד
כשלעצמו
וממשיך הוא לחרחר.
אם חשבת
שתיקנת את העתיד
העבר עדיין קיים
בתוך ההווה
והוא מחרחר ומחריב.
הגלות חיה וקיימת
לצד הגאולה
וכאשר הגאולה מתחזקת
היא הולכת ובוחנת
את גלות מחצבתה.
אלא
שאין לה כבר
נוגדנים
לגאולה
הזאת.
היא שגדלה
באוויר פסגות
נקי
אינה יודעת
את הבלה של בבל
והיא ניגשת
חשופה
הגאולה הזאת
רכה
פתוחה
חופשית
והגלות
מביטה בה
בעיניה הזקנות
הרעות.
ילדי
החכמים
החופשיים
אינם מכירים
את ארס
החוכמולוגיה המפעפע.
פוגשים הם את המציאות
כמות שהיא
כנתון.
כמקום שיש בו
ישים.
יש פרופסור.
יש ערוץ.
יש הערצה לאקדמיה.
ישים
שאינם מצריכים התבוננות,
כמו שולחן
נטלה
או
פמוט.
אין הם רואים את השקר
במקום בו חשפתי את השקר
אין הם רואים את הדם
במקום בו הכיתי את הדרקון
אין הם מריחים את הסרחון
במקום בו פתחתי את הסתימה
(גם הפומפה כבר איננה)
הם רואים רק את הכדור
החלקלק
הצנוף
של המסר
המועבר במדיום
של הפוזה
וקולה
המתלהב
של מחוללת
הסכיזופרניות
מבשר:
זה טוב.
ואתה
שאת חרבך כבר הנחת
(האם לא רובץ כבר הנמר עם הגדי?)
מחזיק אצבעות
(אפילו שאתה יודע שגם זה שקר גזול)
ומתפלל
(כך, ראוי, סוף סוף)
שדור הגולה
לא יכשיל את דור הגאולה
ושתקוות
דור האתחלתה
לא יסתיימו
אי שם
בין
רובעיה המלוכלכים (לכתחילה)
של איזו עיר גדולה של גויים
או
בבדידות.
