הומיאופתיה קלאסית

כל כובדו ורצינותו של האלופט “הישן”,
התגלגלו בשולחן משרדי קטן.
לכאורה, רק שולחן. מחשב, וה”מסה” הרפואית.

לא ערכת סכינים נוצצת,
לא מגירת רעלים,
לא קורטיזון,
לא פולשנות.
כאן,
לכאורה.
בית “תנו למחלות לחיות”,
כאן,
לכאורה,
פורח הסבל לרגע, אדום ונהדר.

אך אז מתחילות השאלות
עקצוצים קטנים
קולפים
רצועות רצועות
את העור העב
המגן
על פרי הנפש.
לכאורה,
לא מכשיר פולשני,
לא חוקן בריום,
לא קרינה קטלנית,
לא כימיקלים מבחילים,
רק שאלות, שאלות
בירורים, בירורים
פרטי פרטים,
אך כמו שיעור ישן באנטומיה
כמו הגוויה של הרווי, על כל נימי דמיה,
אתה נפרס אט אט
לחתכים מפוארים.
כל פרטי אינטימי
כל חסיון יקר
נפרם
ניגר
אל תוך חלל החדר
נספג בזהירות אל תוך ה”רפרטואר”.

יש מקום לכל פרט
וצריך לחושפו
כל תחושה דקה מתועדת
כל המיית נפש פרטית.
הגוף נשאר שלם,
עטוי בגדים
והנפש מתערטלת
מתפשטת ונחשפת
תולדות חיים שלמים, כל להט, כל אכזבה
כל חולשה ורוע
תקוות וייאושים
ערוכים כחטטים
כמורסות מבוקעות
לפני מומחה “ותיק” לטיפולי גופרית רותחת.
הכל פרוס אלי סיווג
מוכן אלי קיטלוג.

כאב החשיפה
נמהל בלהט תקוות הריפוי
ואם הידיעה שיש אשר ידע כל צד אפל בנשמתי,
מטביעה אותי בתוך ביצת בושה קטנה מסרחת,
הרי כרכי “הגוף הרפואי”
הם עץ גדול מוצק
הם הוכחה ניצחת,
כי גם מה ששלי פרטי כל כך
הוא חלק
מנשמת האנושות המתפתחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.