בס"ד
גחלת א"ש
על
חפץ חיים
כלל י
כלל י
תוכן העניינים
הקדמה
כלל י א
כלל י ב
כלל י ג
כלל י ד
כלל י ד- המשך
כלל י ה
כלל י ו
כלל י ז
כלל י ח
כלל י ט
כלל י י
כלל י יא
כלל י יב
כלל י יג
כלל י יד
כלל י יד – המשך
כלל י טו
כלל י טז
כלל י יז
הקדמה
ההלכה
בכלל זה יבואר קצת פרטים מן לשון הרע שבין אדם לחברו. דהיינו, אם אחד גזל לחברו או עשק וכיוצא בזה, או אחד גזל אותו או עשקו או חרפו – באיזה אופן מותר לגלות דבר זה לאנשים. ובו שבעה עשר סעיפים:
התרגום
בכלל זה יבוארו קצת פרטים נדרשים,
בעניני לשון הרע שבין אנשים,
כגון, אם אחד עשק או גזל חברים,
או יש מי שגזל המספר עצמו או חרפו בדברים,
באיזה אופן מותר לגלות הדבר בציבור,
יבואר בי"ז סעיפים המנתחים את אופני הדיבור.
והנה, למעלה בכלל ד' הובאו פרטים מדוייקים,
על דין לשון הרע בדברים שבין אדם לאלוקים,
ועתה יתחיל החפץ חיים, זכר צדיק לברכה,
לבאר עניני אדם לחברו הנאמרים בשיחה,
והסיבה שהוקדש כלל נפרד לאותם ענינים,
היא העובדה שבהתאם למקרה משתנים הדינים.
כלל י א
ההלכה
אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו – בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא – או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב לו הגזילה ולא שילם לו את הזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עוונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות, אך יזהר שלא חסרו אלוה שבעה פרטים שנבארם בסמוך.
התרגום
אם אחד ראה אדם שעשה לחברו עוולה,
כגון, עושק, גזל, היזק או מעילה,
בין אם הנגזל או הניזק יודעים מעללו,
בין אם לא,
או שציערו או גרם לו בושה,
או הונהו בדברים בלשון קשה,
ונודע לו בבירור לאחר שבדק תחילה,
שלא השיב לנגזל הגזילה,
ולא שילם לו הנזק או סך המעילה,
ולא ביקש לפניו מחילה,
במקרים כאלה, באופן בלעדי,
אפילו אם ראה את הדבר יחידי,
יכול לגנות בציבור אותה הנהגה,
כדי לעזור בזאת לנפגע,
אף ראוי לספר לאנשים,
כדי לגנות מעשים מבישים.
אך צריך ליזהר עת מספר הרעה,
שלא יחסרו פרטים שבעה.
חזרה לתוכן
כלל י ב
ההלכה
ואלו הן: א) שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אחר-כך שהדבר אמת. ב) שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק. ג) שיוכיח את החוטא מתחילה, ובלשון רכה, אולי יוכל להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו; ואם לא ישמע לו, אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו. (ואם יודע בו שלא יקבל תוכחתו, יבואר לקמן אם ירצה השם בסעיף ז'). ד) שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא. ה) שיכוון לתועלת, וכמו שנבאר לקמן בסעיף ד', ולא להינות, חס ושלום, מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר. ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר. ז) שלא יסובב על ידי הסיפור היזק לנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין. וביאור דבר זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט', כי שם מקומו.
התרגום
ואלו הפרטים, שבעה במספר,
שבהתמלאם העוון יסופר:
א)
שיראה בעצמו הדברים,
ולא בשמיעה מאחרים,
או שנתברר שאותה שמועה חמורה,
היא בלא כל ספק האמת הגמורה.
ב)
שיזהר מאוד לא להחליט ללא עיכובים,
מי זכאים ומי חייבים,
ולא לגזור מיד בדעתו מהות הדבר,
להכריע שחברו על היזק, גזל או עושק עבר,
אלא לפני שמשים עצמו כדיין,
יתבונן היטב את מהות הענין,
אם באמת על פי הדין הנצרך,
מדובר על גזל או היזק בהכרח.
ג)
שיוכיח את החוטא תחילה,
בלשון רכה וקלילה,
אולי יוכל להועיל בדבריו,
וייטיב על ידי זה את דרכיו,
ורק אם לא ישמע התוכחה,
יודיע עבירות האיש על פי הלכה,
ויפרסם בציבור הצהרה,
מה שהזיד על חברו להרע.
(ואם יודע באותו איש ומכיר,
שאין טעם תוכחה להזכיר,
הרי החפץ חיים בסעיף ז' אסף,
את דיני האיש הדוחה תוכחה על הסף).
ד)
שלא יגדיל העוולה ולא ינפח הסיפור,
יותר ממה שאכן באמת טעון שיפור.
ה)
שיכוון לתועלת ולסייע לאחרים,
כפי שבסעיף ד' לקמן מבוארים הדברים,
וחס ושלום שלא יכוון להינות,
ממה שמטיל בחברו מיני בזיונות,
אף לא מצד שנאה שיש לו מכבר,
בגין דברים שהיו ביניהם בעבר.
ו)
אם יכול לגרום לזו התועלת באמצעים אחרים,
בלא לספר על חברו הדברים,
אסור בשום אופן לספר לשון הרע,
כפי שהחפץ חיים מוכיח מדינה של תורה.
ז)
שלא יגרום הסיפור נזקים וצרות,
יותר ממה שבית דין היו פוסקים להורות,
אילו היו בענין זה בדיוק מעיינים,
והייתה עדות זו מובאת בפני דיינים,
ודבר זה נתבאר בכלל ט' דהלכות רכילות,
שם נוסחו הדברים בבהירות וצלילות.
חזרה לתוכן
כלל י ג
ההלכה
וכל זה אם הרואה טוב ממנו, אבל אם הוא חוטא כמותו וגם הוא חולה בעברות האלה כמוהו, הרי זה אסור לפרסמו, כי איש כזה אין כוונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה, כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה. וכבר נאמר בענין זה (הושע א, '): ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. הנה כי אף על פי שעשה יהוא מצוה בהכריתו את בית אחאב ביזרעאל, כי נצטווה כן על ידי נביא, ונתנה לו עבור זה מלוכה עד ארבעה דורות, כמו שנאמר (מ"ב, י, ל): יען ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, בכל זאת נפקד עליו לבסוף דמי אחאב מפני כי גם הוא היה רב פשע.
התרגום
וכל זה מדובר כשרואה העבירה, האיש המדבר,
הוא אדם שעל יצרו התגבר,
והוא טוב מחברו החוטא,
בכך שמדברי התורה לא סוטה.
אבל אם גם הוא שקוע בעבירות עד צואר,
אסור לו לספר מה שחברו עבר,
כי איש כזה, בחשפו מסתרי חברו לחובה,
אין בכוונתו להרבות יראה וטובה,
כי אם לשמוח לאיד ולהתכבד בקלונו,
בכך שמפיץ ברבים עוונו.
וכבר נאמר בספר הושע בענין ההוא,
"ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא",
ושם רואים שלמרות שעשה יהוא מצוה,
ובהכרתת בית אחאב מילא החובה,
ולמרות שקיים בכך דברי הנביא הושע,
להכרית את בית אחאב הפושע,
אף קיבל על כך גמול במלוכה,
שבעבור מעשהו זה ארבעה דורות נמשכה,
ובכל זאת נפקדו עליו דמי אחאב איש הרשָע,
כי גם הוא היה רב-פשָע.
חזרה לתוכן
כלל י ד
ההלכה
הפרט החמישי שכתבנו לעיל שיכוון לתועלת הוא כמו שנבאר, דהיינו: לא מבעי אם האנשים שהוא מספר לפניהם יכולים הם לעזור לנגזל והנעשק והניזק והמתבייש בעניהם, בודאי נכון לעשות הדבר כן; ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה איננו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב, כיוון שעל כל פנים אין מכוון להינות מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, רק לקנא לאמת, ואולי תבוא על ידי זה תועלת על להבא.*
התרגום
ובסעיף הנוכחי יוסבר במפורש,
ענין כוונת התועלת, בפרט החמישי הנדרש,
דהיינו שכל דבר שיכול להיות לנפגע לעזרה,
אינו בגדר לשון הרע,
כגון, שהאנשים שהוא משוחח עימם,
יכולים לעזור לניזק בעצמם,
ואפילו אם דבריו אינם כה מועילים,
וישועה כה ישירה אינם פועלים,
אלא הוא מתכוון להרחיק בני אדם מרשע,
כשישמעו איך מגנים עושי פשע,
ואולי אף בעל הדבר עצמו,
כאשר ישמע ביקורת בני עמו,
יתן לב לשוב מדרכיו הרעים,
כשיצא לו שם כה בלתי נעים.
ובכן, גם כאשר פעולה כזאת נפעלת,
יחשב הדבר לתועלת,
כי על כל פנים אינו מתכוון בדברו,
להינות מפגמי חטאי חברו,
אלא רק לקנא לאמת הצרופה,
ואולי בעתיד משם תצמח התרופה.*
חזרה לתוכן
כלל י ד – המשך
ההלכה
אבל אם הוא משעבר שבודאי לא תהיה שום תועלת, כגון אם האנשים שהוא מספר לפניהם גם הם בעלי הרשע, שגם הם עשו כמה פעמים כהרעה הזאת לאנשים ולא נחשב בעיניהם לעוון כלל, לאנשים כאלו יזהר שלא לספר כלל ענין בזה, כי מלבד שלא תבוא שום תועלת מסיפורו עוד יוכל לצמוח מזה קלקול גדול, כי הם ילכו יספרו דבר זה להגזלן והעושק והמבייש, ויעברו על ידי זה על הלאו ד"לא תלך רכיל בעמך", וגם על ידי זה רגיל לבוא אחר כך מחלוקות גדולות, ובפרט אם, חס ושלום, יוכל לבוא על ידי זה לענין מלשינות, אפילו אם יושלמו כל הפרטים גם כן אסור לספר שום דבר. ודע, דאין חילוק בכל אלו הפרטים בין אם ביקש אותו הנגזל והניזק והמתבייש שידרוש עבורו את היזקו או עלבונו, או לא ביקשו, דבאופן המותר – הוא אפילו לא ביקש אותו, ואופן האסור, דהיינו אם לא נשלמו הפרטים הנ"ל, לא מהני אפילו ביקש אותו, ואפילו הוא קרובו גם כן אסור (ובזה נכשלין כמה אנשים מאוד, שאם נשמע להם שאחד עשה לקרובו דבר מה, אף שלא נתברר להם אם הוא אמת ואת סיבת הדר, הולכין וגומלין לו תיכף רעה עבור זה, בחשבם כי הם מקיימין בזה מצוות ,ומבשרך אל תתעלם", וטועין בזה טעות גדולה, כי אין חילוק בין קרוב לרוחק לכל הדינים הנ"ל, שלא נאמר "ומבשרך אל תתעלם", כדי לעשות איסור, חס ושלום).
* ובאופן זה אינו מותר רק אם כבר נתגלה הדבר להנגזל והנעשק והניזק, אבל אם לא נתגלה הדבר עדיין להם, נראה שאסור לספר לאחרים, וכפי מה שמבואר למן בהלכות רכילות בשם הפוסקים דאיסור רכילות הוא אפילו אם מספר לאחד מה שפלוני דיבר ועשה נגד פלוני, פן יוודע לנידון, דחברך חברא אית לה, ותכנס לו שנאה בליבו על זה, ועיין בבאר מים חיים..
התרגום
אבל אם הוא משער בצורה ודאית,
שלא תהיה שום תועלת כדאית,
כגון שהשומעים גם הם אנשי רשע קשים,
שעשו כמה פעמים רעה כזאת לאנשים,
ולא נחשב ביניהם כלל לעוון,
אלא עוברים על דברים כאלה לתאבון,
ולאנשים כאלה צריך להיזהר לא לספר,
כי מלבד העובדה שהמצב בכך לא ישתפר,
והגזלן, העושק או המבייש ממעשיו לא יחדול,
עוד יכול לצמוח מזה קלקול גדול,
כגון שאותם אנשים יפנו מעימו,
וילכו ויספרו לעברין בעצמו,
ובכך יעברו על הלאו ד"לא תלך רכיל"
ונמצא שבזה מחלוקות גדולות הוא מתחיל,
ובפרט אם חס ושלום יובילו הענינים,
למלשינות ומסירה לשלטונות עוינים.
לכן, אף אם יושלמו כל הפרטים הדרושים,
אסור לספר דבר לאותם אנשים.
ודע, כמו כן, שאין זה משנה כלל,
אם פעל על פי בקשת הנגזל,
כי האופן המותר – הוא אפילו כשאין דרישה,
ובאופן האסור – אסור גם אם הגיש בקשה.
ואפילו אם המבקש הוא קרוב בשר,
גם כן, לשון הרע נאסר
(ובזה נכשלים כמה אנשים לרוב,
עת שומעים שאחד פגע בקרוב,
ובלא לברר אם באמת הדברים אמורים,
ומה הסיבה לאותם מעשים חמורים,
הולכים וגומלים לו רעה במקום טובה,
בחושבם שמקיימים בזה מין מצוה.
כי סוברים ש"ומבשרך אל תתעלָם",
פירושו להלחם עבור הקרוב בכל העולם.
וטועים בזה טעות גדולה,
כי אין בין קרוב לרחוק הבדלה.
וכל הדינים האמורים,
שווים לכל באיסורים,
ובודאי לא נאמר לא להתעלם מבשר,
כדי לעבור על מה שבתורה נאסר!).
*
ובאופן זה יהיה מותר,
רק אם החטא כבר לא נסתר,
דהיינו שהצד הנפגע כבר גילה,
את דבר ההיזק, העושק או הגזילה.
אבל, אם טרם נתגלו הדברים,
נראה שאסור לספר לאחרים,
וכפי מה שמבואר בהלכות רכילות,
שהאיסור להפיץ שמועות של תיפלות,
הוא אפילו אם מספר בשטף לשונו לאיש,
מה שפלוני עשה או אמר נגד אחר להבאיש.
כי חוששים פן יוודעו לנידון הדברים,
שהרי לכל חבר יש עוד חברים,
ואז, במקום להרבות בישראל דיצה ורינה,
ירבה בלבבות שנאה וטינה.
יתרה מזאת, הסכנה ליצירת מחלוקות,
ריבים, סכסוכים ושאר מועקות,
גדולה יותר במקרה בו אנו דנים,
מאשר הסיכוי לתקן ענינים.
חזרה לתוכן
כלל י ה
ההלכה
ואם הוא רואה שאחד מספר לשון הרע על חברו, גם זה הוא מכלל העוונות שבין אדם לחברו, ולכן, אם ישולמו בו כל הפרטים הנ"ל, מותר לפרסם גודל גנות המספר הזה לבני-אדם, וכל זה אינו מועיל רק אם בלאו הכי גם כן כבר נתגלה הדבר להאיש שסיפר עליו, אבל אם עדיין לא נתגלה הדבר, אסור לספר הדבר אף לאחרים, דחברך חברא אית לה וממילא יתגלה הדבר גם לו, ובכלל רכילות הוא, וכמו שנכתוב אם ירצה השם לקמן בהלכות רכילות; וכל שכן שאסור לגלות הדבר לאותו פלוני גופא שדיבר עליו, אף שכוונתו לקנא לאמת, דזה הוא רכילות גמורה, אפילו אם אחד מן הפחותים מלגלג מן החשוב שבישראל והוא אביו או רבו..
התרגום
מאחר וסיפור לשון הרע,
מהווה אף הוא עבירה,
אם רואה שחברו על איסור זה עובר,
ובכך פוגע במצוות שבין אדם לחבר,
מותר לו, אם נשלמו כל הפרטים הנדרשים,
לספר גודל גנות המספר לשאר אנשים.
והוראה זו אינה מועילה,
אלא אם קורבן הסיפור כבר גילה,
אבל אם עדין לא נתגלתה ההכפשה,
והקורבן לא יודע מדברי חברו הרשע,
הרי אסור לספר גם לאחרים,
כי לכל חבר יש חברים,
וממילא סופו שיתגלה גם לו,
ותצא רכילות מהענין כולו,
וכמו שיבוארו ההלכות במקומן,
בדיני רכילות לקמן.
וכל שכן, בודאי,
שאסור לגלות את דברי הגנאי,
לאיש שדיברו בו רעות,
ואינו מודע למאורעות.
שכן, אף אם כוונתו לאמת בקנאות גמורה,
אין זו אלא רכילות חמורה.
וזאת אפילו אם אחד מן הפחותים השפלים,
מלגלג על הטוב במעולים,
ואפילו אם הוא רבו או אביו,
לא יפיץ דברי הבלע בפיו!
חזרה לתוכן
כלל י ו
ההלכה
ופעמים דמותר לספר הדבר לאחרים אף אם עדיין לא נודע לנידון, דהיינו אם הוא רואה שגיע לנידון מזה תועלת ממש, ולא יחסרו בזה גם כן הפרטים הנ"ל וכיין בבאר מים חיים. ואבאר את דברי בענין התועלת כדי שלא יבוא הקורא לטעות בזה, כגון שהוא מכיר בטבע האיש הרוכל ולפי ענין הסיפור, שכמו שהוא מגנה אותו בפניו כן ילך אחר כך ממנו ויגנה אותו עוד בפני אנשים אחרים, ובפרט לפי מה שכתבנו דצריך להוכיחו מקודם – והוכיחו ולא קיבל דבריו. ודבר זה ידוע בעוונותינו הרבים, כי כמעט כולנו נכשלין בלשון הרע, ובפרט בקבלת לשון הרע, וקרוב הדבר שתתקבל הלשון הרע שלו, ויהיה קשה אחר-כך להוציא את הדברים ליבם, כי צדיק הראשון בריבו, לכן בודאי נכון הדבר שיקדים את עצמו לפני אותם האנשים, ויעריך לפניהם גודל עוולתו של המרגל, ויספר לפניהם איך שהוא מגנה לאותו פלוני בחינם על לא חמס בכפיו, כדי שכאשר יבוא אחר כך המרגל ויספר לפניהם לא יתקבלו דבריו, ואדרבה יוכיחוהו על פינו, ובודאי כשיראה שלא יתקבלו דבריו וגם הם לו לקלון ולחפרה, ישמור את עצמו מזה על להבא. ואופן זה בודאי מותר, כי זה יציל את נפש הנידון ומצער וכלימה, וגם את נפש המספר והמקבל מדינה של גיהנום, וגם יקיימו על ידו מצוות עשה דהוכחה.
התרגום
ויש מקרים מיוחדים שמותר לספר לאנשים,
גם כשהנידון עוד לא מודע לדברים הקשים,
וזאת, אם הוא רואה שמדובר בגמ"ח,
כי תועלת ממשית לנידון תצמח,
וכגון שלא יחסרו הפרטים הנזכרים,
ובבאר מים חיים מביא פרטים אחרים,
והחפץ חיים מוסיף הבהרה,
בענין אותה תועלת אמורה,
כדי שחלילה לא יבוא הקורא לטעות,
ויגיע לכל מיני מכשלות רעות.
למשל, במקרה מסוים שהשומע מכיר,
על פי טבע האיש הרוכל ולפי הענין שמזכיר,
שכמו שהוא מגנה אותו בפניו ברגע זה,
כך גם בפני אחרים את האיש יבזה,
ובפרט לפי מה שכתבנו שצריך מקודם להוכיח,
ולמרות זאת את לשון הרע לא הניח.
ומקרים כאלה, של הפצת סיפורים,
ידועים בעוונותינו, ולרבים מוכרים.
שהרי כמעט כולנו נכשלים בלשון הרע,
ובמיוחד בקבלתה המהירה,
וקרוב מאוד שיתקבל הדבר על לב הציבור,
ואז יהיה קשה להוציא מליבם זה הדיבור,
כי יצדיקו זה שריבו בא לפניהם בראשונה,
ויתקשו לקבל אח"כ הדעה השונה,
על כן בודאי נכון במקרים כאלה קשים,
שיקדים את עצמו לפני אותם אנשים,
ויעריך לפניהם גודל עוולת המרגל,
וכיצד בלשון הרע הוא דוגל,
ויאמר להם שמגנה לאותו אדם כך סתם,
למרות שהוא צדיק ותם,
ואז, כשיבוא המרגל להוליך אליהם את הקול,
ידחו דבריו מכל וכל,
ולא רק שידחו מעליהם כל עניניו,
אלא אף יוכיחוהו על פניו,
ואז, כשיבין שהתנהגותו מובילה לקלון ובושה,
ימנע מלהפיץ השמועה הקשה,
ובאופן כזה, כאמור,
יש לסיפור הדבר היתר גמור,
כי לא רק שיגונן בזה על הנדון,
ויצילהו מצער, כלימה ומדון,
אלא מציל בכך גם את המספר והשומעים,
שלא יידונו בגיהנום על הדברים הרעים,
אף מאפשר להם לקיים הלכה,
של מצוות עשה דתוכחה.
חזרה לתוכן
כלל י ז
ההלכה
ועתה נבאר הפרט השלישי שכתבנו לעיל בסעיף ב', והוא מה שכתבנו שם דצריך להוכיח אותו מתחילה, היינו דוקא בסתמא, אבל אם הוא יודע ומכיר בו שלא יווסר בדבריו ולא יקבל תוכחתו, אין צריך להוכיחו, רק שיזהר לספר דבר זה בפני שלושה. והטעם, שאם יספר דבר זה בפני אחד או שניים יתראה שהוא מתכוון שלא יגיעו הדברים לאזניו, ורוצה להחניפו ולגנוב דעתו, ובסתר הוא מגנהו, ונראה כנהגה בסיפור לשון הרע על חברו, ועוד טעם אחר, שיבואו לחשדו ויאמרו שבודאי אין הדבר אמת ומליבו הוא בודאם, דאם לא – מדוע לא גילה את עוונותו בפניו ראשונה, ואם כן, לא יבוא מסיפורו שום תועלת המבוארת לעיל בסעיף ד', על כן צריך לספר הדבר בפרסום, דהיינו בפני שלושה, דזה הוי כאילו דבר שקר בעיקרו ברבים. ואף שגם עתה אסורים השומעים לקבל דבר זה בהחלטה שיתגנה על ידי זה הנידון בליבם, וכמבואר לעיל בכלל ו' סעיף א', היינו טעמא: שאף שאיןה דבר הזה שקר מעיקרו אף על פי כן אולי חסר עוד פרט אחד לזה המעשה אשר על ידו ישתנה זה הענין מסופו לתחילתו, על כן אסור להם לעת עתה להחליטו לגנאי עבור זה הסיפור, אבל על כל פנים יכנס הדבר באוזניהם לענין זה שיראו לחקור אחר הדבר אם אמת הוא, ולהוכיח את האיש ההוא שמספרים עליו הדברים הרעים, ואולי ישמע לדבריהם, ועוד שאר תועליות כמבואר לעיל בסעיף ד', עיין שם.
התרגום
ועתה, את הפרט השלישי, שבסעיף ב' נכתב,
יבאר החפץ חיים על כל פרטיו.
והוא להוכיח החוטא בלשון רכה וטובה,
אולי יתחרט על מעשיו ויעשה תשובה.
אך אם יודע מראש,
שאותו איש מחטאו לא יפרוש,
ההוכחה במקרה כזה כבר אינה דרושה,
רק שיזהר לספר לפני לא פחות משלושה,
כי אם יספר רק בפני אחד או שנים עניניו,
יראה הדבר כאילו מנסה להסתירם מעיניו,
וכביכול רוצה להחניפו ולגנוב דעתו,
רק בסתר הוא מגנה רעתו,
ונראה כנהנה לספר סיפורים,
על מעללים רעים שעשו חברים.
וכן צריך ליזהר מפני חשדות,
שלא יאמרו שהחליט את הכל לבדות,
שיאמרו: אם לאו, אם לא בדה עוונו,
מדוע לא גילה תחילה את אוזנו?
ובמקרים אלו האמורים,
לא תהיה כל תועלת מאותם דיבורים,
על כן, לפחות בשלושה, צריך לפרסם הדיבור,
כי פחות מכך לא נחשב לציבור,
ואז לא יחשדו בו שמסתיר הדברים מאוזניו,
אלא, להיפך יהיה זה כאילו אמרם בפניו.
כי אין זה מצוי, וכמעט לא נמצא,
שיהודי כשר יספר שקרים בקבוצה.
ואפילו עתה, אף שאינם סוברים שמדובר בבדותה,
אסור לשומעים לקבל הדבר בתורת החלטה,
ואסור להם להטות הנדון לכף החובה,
כפי שבכלל ו' סעיף א', דין זה הובא,
והסיבה היא שאפילו אם לא מדובר בשקר גמור,
בכל זאת, אולי חסר עוד איזה פרט חמור,
ועל פי פרט זה שנחסר,
אפשר שכל המעשה לא היה נאסר.
לכן, אסור לשומעים בשום תנאי,
להכריע על פי הסיפור את האיש לגנאי,
אך עליהם להקשיב לפרטי מעשי העברין,
כדי שיוכלו לחקור העובדות על בורין,
ואם לאחר סיום החקירה,
תתחוור להם האמת הברורה,
יוכלו להוכיח האיש עליו מסופרים הדברים,
כפי שמצוה להוכיח חברים,
ומי יודע, אולי בזכות אותה נזיפה וכוחה,
ישמע האיש לאותה תוכחה,
ותצמח מזה עוד תועלת לחיזוק התורה,
כפי שבסעיף ד' לעיל הכוונה הובהרה.
חזרה לתוכן
כלל י ח
ההלכה
וכל זה, כשאין עליו אימה מן האיש ההוא שמדבר עליו; אבל אם יש עליו אימה, שיש לאל ידו להרע עימו, אפשר שיש להקל לספר עליו העולה שעשה לחברו אפילו שלא באפי תלתא..
התרגום
וכל זה כשאינו חושש ופחדו אינו מתגבר,
מפני האיש עליו הוא צריך לדבר,
אבל אם יש עליו אימה,
שמא יפגע בו האיש בצורה אלימה,
אפשר שבמקרה כזה יש להקל בדרישה,
ולהתיר סיפור העוולה בפני פחות משלושה.
חזרה לתוכן
כלל י ט
ההלכה
ואם המספר מוחזק לרבים כי לא ישא פני איש, ואת כל אשר יאמר שלא בפני חברו אותו ידבר בפניו ולא יגור מפני איש, והוחזק גם כן בתוך עמו אשר לא ידבר רק אמת, מותר לספר לאנשים דבר עולה שעושה אדם לחברו דיודע בו שלא יקבל תוכחתו אפילו שלא באפי תלתא, כי לאיש כזה השומעים לא יחשדוהו לחונף או לשקרן, רק שהוא מתכוון לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני כל. אך בזה, וכן במה שכתבנו בסעיף ח', צריך ליזהור מאוד שלא יחסרו בזה כל הפרטים הנזכרים לעיל בתחילת הסימן, כי לא חסרנו מהם רק הפרט דאפי תלתא.
התרגום
ואם המספר מוחזק ברבים כאיש מיוחד,
שאינו נושא פנים לאף אחד,
וכל ביקורת שיש לו על חברו ועניניו,
יאמר בין בהעדרו, בין בפניו,
ואף מוחזק ומקובל על כולם,
שאיש זה אינו סוטה מהאמת לעולם,
אזי מותר לכזה איש הנאמן בדברו,
לספר דבר עוולה שעושה אדם לחברו,
ואם יודע שתוכחתו את העברין לא תרשים,
רשאי לספר הדבר גם לפחות משלושה אנשים.
כי איש כזה, שאמינותו מוכחת באופן ודאי,
לא יחשב לחונף או בדאי,
וכולם יודעים שהוא מכוון לאמת הצרופה,
ורוצה להמציא לנפגע מזור ותרופה,
אף מודיע העוול שנעשה ונגרם,
כדי להוקיע ממעשים רעים ואולי למגרם.
אלא, שהבחנות כה דקות,
חייבות להיות באמת מוצדקות,
ובסעיף הקודם, כמו בנוכחי,
משנה הזהירות הוא דבר הכרחי,
וצריך לודא שלא תחסר אף הלכה,
ממה שהובא בסימן בפתיחה,
כי מכל הפרטים הרבים הדרושים,
הוחסר רק הפרט של שלושה אנשים.
חזרה לתוכן
כלל י י
ההלכה
ודע עוד דשווין יחד דין סיפור לשון הרע על דבר עוון שבין אדם לחברו וסיפור לשון הרע על דבר עוון שבין אדם למקום. אך בעבירה שבין אדם למקום אין מותר לספר עליו, אפילו ישלמו כל הפרטים הנ"ל שבסעיף ב', אלא אם כן ראה עליו שאוחז בה ועושה אותה כמה פעמים במזיד, והוא דבר המפורסם לכל שהוא אסור, ועיין לעיל בכלל ד' סעיף ז' שבארנו דבר זה בכל פרטיו.
התרגום
ודע עוד, שלמרות השוויון בדינים,
בסיפור לשון הרע על מגוון ענינים,
יש הבדל בין אדם שפגע בחבר,
לבין זה שעל מילי דשמיא עובר,
כי אפילו אם יהיו מנויים וגמורים,
כל הפרטים שבסעיף ב' אמורים,
בעבירה שבין אדם לבורא עולם,
אסור להפיץ קלונו בין כולם,
אלא אם כן ראה במו עיניו,
כיצד מורד בד' ועובר על דיניו,
וכיצד לעבירה במזיד התמסר,
בדבר שהדין בודאות אוסר.
ועיין לעיל בכל ד' סעיף ז' בפנים,
שם בארנו בהרחבה כל הדינים.
חזרה לתוכן
כלל י יא
ההלכה
ומה מאוד יש ליזהר שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים איך שהיה לו עסק עם פלוני ופלוני וגזלו או עשקו בזה ובזה האופן, או שחרפו או ציערו וביישו וכל כהאי גוונא, ואפילו אם הוא יודע בעצמו שאינו משקר בסיפור הזה (אם לא באופןק שנבאר לקמן בסעיף יג), ואפילו אם יצטרפו לזה כל שאר פרטי ההיתר הנ"ל, דבודאי אין כוונתו בעת הסיפור לתועלת, דהיינו לפרסם גנותו של חברו כדי שיבוזו עושי רשעה בעיני בני אדם ויזהרו על ידי זה מללכת בדרכיהם הרעים, או כדי שהוא יראה בעצמו שהבריות מגנות אותו אולי על ידי זה ישוב מדרכיו הרעים, רק כוונתו כדי לבזותו בעיני בני אדם שיפורסם לפניהם לחרפה ולקלון עבור זה שנגע בממונו או בכבודו, וכל שיראה יותר שדבריו יתקבלו לפני השומעים ויתפרסם בעיניהם לגנות ולבזיון עבור זה, יהיה יותר שמח ויותר נהנה מזה.
התרגום
יזהר מאוד לא להמציא לעצמו היתרים,
לספר לאחרים כל מיני סיפורים:
איך אחד עשה לו עוולה,
כגון שגזל ממנו גזילה,
או הביא עליו איזו חוויה קשה,
שגרמה לו צער, בזיון או בושה.
ואיסור זה חמור ביותר,
אפילו אם קיימים שאר פרטי ההיתר,
ואפילו אם יודע בעצמו בידיעה ברורה,
שאומר רק את האמת הגמורה,
(אם לא באופן המסוים,
שעל פי סעיף י"ג קיים).
כי בעת שמספר התנהגות חברו הנואלת,
בודאי שאין כוונתו במקרה כזה לתועלת,
ואין לו שום כוונה,
לפרסם אותה התנהגות מגונה,
כדי שאנשים יבוזו לעושי רשעה,
ויזהרו מללכת בדרכם הרעה,
או כדי שעובר העבירה בעצמו,
יראה שהוא מתגנה בעיני בני עמו,
ואולי ישוב מתוך חרטה,
מן הדרך הרעה אליה סטה,
אלא, מתוך שיש לו נגיעה אישית,
מתבררת כוונתו הראשית,
שהיא רק לבזותו בעיני אנשים,
על מנת לגרום לו שיבושים,
וכדי לגנותו, לחרפו ולביישו,
על זה שנגע בכבודו או רכושו.
וככל שיצליח אותו מספר,
את סיפורו לתבל ולשפר,
וככל שיצליח את דבריו להטעים,
באופן שיתקבלו יותר בפני השומעים,
ואותו איש יהיה בעיניהם יותר מגונה,
כך יהיה יותר שמח ויותר נהנה.
חזרה לתוכן
כלל י יב
ההלכה
וקל וחומר אם לא הרע לו, רק לא היטיב עימו בטובות אשר היה ראוי להיטיב עימו בעניני הלוואה וצדקה והכנסת אורחים וכיוצא בזה – אם הוא הולך ומגלה אחר כך דבר זה לאנשים לגנות פלוני בזה, לשון הרע גמורה היא מן הדין, וכמו שכתבנו לעיל בכלל ה' סעיף א', ועובר זה עוד על כמה לאוין אחרים לבד איסור לשון הרע וכמו שבארנו בכלל הנ"ל. ונכשלין בזה בעוונותינו הרבים הרבה אנשים, כמו שאנו רואין בעליל שאם לא קיבלו לאחד בסבר פנים יפות כרצונו בעיר אחת, כשהוא נוסע אחר כך לעיר אחרת מפרסם לגנות עבור זה האנשים החשובים דשם מפני שלא סייעוהו בעניניו. וכל שכן, אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר שבודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע אפילו על אמת שכתבנו למעלה הוא אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה שבישראל המחזיקים באמונת ה' ודאי עוון גדול הוא.
התרגום
וקל וחומר שאסור ריחו להבאיש,
אם בכלל לא הרע לו האיש,
אלא רק לא היטיב לו טובות,
להן ניתן היה מן הדין לקוות,
כגון בעניני הלוואה, וצדקה והכנסת אורחים,
ושאר חסדים בענינים נצרכים,
ואם הולך ומגלה אחר כך הדבר,
על איסור לשון הרע ברור שעבר,
ועובר בזה גם על לאוים נוספים,
כפי שהובהר בכלל ה' בכמה סעיפים.
ובעוונותינו, רבים הם הנכשלים בזאת,
כפי שניתן בעליל לחזות,
שאם אחד זוכה להכנסת אורחים,
שלדעתו אינה עונה על כל הצרכים,
אחר כך כשמבקר בעוד יישובים,
מגנה עבור זה אנשים חשובים,
על שלא סייעוהו בעניניו,
ולא כבדוהו בכבוד הראוי בעיניו.
וכל שכן אם כתוצאה מזה,
סתם את כל העיר מבזה,
שאז בודאי זהו עוון פלילי,
להוציא על עיר שלמה שם שלילי,
שאם אסור לספר לשון הרע על יחידי האומה,
כל שכן שאסור על עיר שלמה
במיוחד עיר בה מחזיקים באמונת השם,
שאז בודאי בעוון גדול הוא אשם!
חזרה לתוכן
כלל י יג
ההלכה
ואף על פי כן נראה לי, דאם הוא משער שעל ידי זה שיספר לאנשים איך שפלוני עשה לו עוולה בענין ממון וכיוצא בזה, תוכל לבוא לו מזה תועלת על להבא, כגון שיספר לאנשים שדבריהן נשמעים לו אם יוכיחוהו על זה, ואולי על ידי זה ישיב לו הגזלה וההיזק וכיוצא בזה, מותר לו לספר להם ולבקש מאיתם שיסייעוהו בזה. ולפעמים יצוייר תועלת על הלבא מהסיפור אפילו שלא בעינן ממון (דהיינו ענין צער ובושת ואונאת דברים וכיוצא בזה), כגון אם נודע לו בבירור איך שפלוני רוצה לחרפו ולגדפו על דבר פלוני ופלוני, אם יסופר זה לאנשים חשובים או לקרוביו של פלוני, ויעריך לפניהם את אמיתת הענין, ויראו בעצמם שהדין עימו, אפשר שימנעוהו מזה, או אפילו הוא דבר שכבר עבר – שכבר חרף אותו – אך הוא משער שאם לא יספר הדבר לקרוביו או לאנשים חשובים כדי שימנעוהו מזה, יבוא עוד לחרפו ולגדפו – בכל אלו האופנים וכיוצא בזה מותר לספר הדבר לבני אדם, אף שעל ידי הסיפור יתבזה חברו לפני השומעים, כיוון דאין כוונת המספר לזה, רק הוא רוצה לשמור את עצמו שלא היהי לו ממנו היזק בענין ממון או צער וביוש.
התרגום
ואף על פי כן, ולמרות האמור,
אם הוא משער שבסיפור המקרה החמור,
כגון כיצד פלוני עשה לו עוולה,
וכיצד גזל ממנו גזילה,
תוכל לצמוח לו תועלת,
ולתיקון העוול יש תקווה ותוחלת,
כגון, שיספר לאנשים שאם יוכיחו המזיק,
ישמע בקולם ובגזל יחדל להחזיק,
במקרה הזה מותר לספר להם אותה עבירה,
ולבקשם שיחלצו לעזרה.
כמו כן, יש לפעמים מצבים,
שהסיפור יכול להביא לדברים טובים,
גם כשלא מדובר דוקא בכספים,
אלא בעלבונות, בושות ומיני גידופים,
כגון, אם חקר ובודאות מצא,
שפלוני עומד להשמיצו השמצה,
ואם יספר על כך לאנשים חשובים,
או לאנשים שלפלוני זה קרובים,
ויסביר להם אמיתת הענין בעצמו,
ויראו בעצמם שהדין עימו,
אפשר שימנעו את אותו איש,
מלגדפו ואת רוחו להבאיש,
או אפילו שכבר היה הדבר,
וכבר חרפו וגידפו בעבר,
אלא חושש שיבוא לחרפו שוב,
והציבור יהיה לו קשוב,
בכל האופנים הללו האמורים,
מותר לספר הדבר לאחרים,
אפילו אם על ידי הסיפור הזה,
יגרום לכך שחברו יתבזה,
כיוון דאין כוונת המספר לרעה,
אלא למנוע מעצמו הפרעה,
לשמור על עצמו מפגיעתו הקשה,
שמא יגרום לו היזק או בושה.
חזרה לתוכן
כלל י יד
ההלכה
אך מה מאוד צריך להיזהר בהיתר הזה שלא יחסרו בו כל הפרטים הנזכרים לעיל בתחילת הסימן, כי אם לא יזהר בשמירה יתרה בקל יוכל להלכד בפח היצר ולהיות מבעלי לשון הרע דאורייתא על ידי ההיתר הנ"ל. ומטעם זה אחזור בכל בפירוש כל הפרטים הנ"ל ובמעט נופך. כללן של דברים בקיצור כך הוא: אחר שידע שחברו לא שב עדיין מהענין ההוא הנ"ל, והוא מכוון לתועלת כאשר ביארנו, מותר לספר. אך באופן שלא יחסרו אלו הפרטיםף פרט הראשון – שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, שהגם שבאמת היה לו היזק בעניניו, מי יודע אם הוא המזיקו. פרט השני – ליזהר מאוד שלא להחליט תיכף שדבר זה הוא בכלל גזל והיזק ואונאת דברים ובושת וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב מתחילה על פי דרכי התורה אם הדין עימו והשכנגדו הוא הגזלן והמזיק והמבייש ויכוצא בזה. וכמעט פרט זה קשה לצייר מן הכל, כי אין אדם רואה חוב לעצמו וכל דרך איש ישר בעיניו, ואם יכשל בזה ממילא הוא בכלל מוציא שם רע אשר הוא חמור מביאסור לשון הרע. פרט השלישלי – שאם הוא משער שאפשר שאם יתווכח עימו בעצמו יהיה לתועלת, צריך הוא לדבר עימו קודם שיפרסם הדבר לאנשים. פרט הרביעי – ביותר יזהר על כל פנים שיהיה כל הסיפור אמת, בלי תערובת שקר, ושלא לגזם הענין יותר ממה שהוא, דהיינו שלא לחסר בסיפור שום פרט קטן שהוא מבין שדבר זה הוא צד זכות של חברו, אף שבאמצת אין הדבר הזה מועיל להצדיק את חברו, אבל על כל פנים אם ידעו השומעים צד זכות זה, לא יתגנה כל כך בנפיהם, וכשהוא יחסיר דבר זה יתגנה מאוד לפני השומעים, איסור גדול הוא לחסר פרט זה.
התרגום
אך מה מאוד יש להזהר ולהתאמץ,
כשרוצים זה ההיתר לאמץ,
שלא יחסרו בו כל הפרטים והעיקרים,
שבתחילת הסימן נזכרים,
כי אם לא יזהר בשמירה יתרה,
יפול בקלות בידי היצר הרע,
וכתוצאה מההיתר האמור,
יעבור על איסור לשון הרע החמור.
ומטעם זה, חוזר החפץ חיים בפירוש,
על כל פרט שלענין זה דרוש,
ומבהיר הדברים בצורה מדוייקת וברורה,
כך ששום ידיעה לא תהיה חסרה.
ובכן, אחרי שידע שאותו חבר עבריין,
לא שב עדיין מאותו הענין,
אם מכוון לתועלת בזה הדיבור,
מותר לו לספר הדבר בציבור,
אלא שאם אחד מהפריטים הבאים יחסר,
בטל ההיתר והדיבור נאסר.
ובכן, בין הפריטים הנדרשים להתיר הלשון,
נסקור תחילה את הפרט הראשון,
והוא שיראה את הדבר במו עיניו,
ולא שיגיע מאחרים לאוזניו,
כי גם אם באמת נגרם לו נזק חמור,
מאין הודאות שהאשם הוא האיש האמור?
פרט שני שמחייב זהירות,
הוא לדעת הדין בבהירות,
כלומר, לא להחליט ללא מחשבה תחילה,
שדבר זה הוא בכלל אונאת דברים או גזילה.
אלא יתבונן היטב על האמת הגמורה,
אם חברו אכן נחשב למזיק ומביש לפי דין תורה,
ואפשר לומר שבעיה זו היא הכי חמורה,
כי כל דרך איש בעיניו ישרה,
שאין אדם דן עצמו לחובה,
אלא נוטה לשפוט עצמו בעין טובה,
ואם טעה בחריצת דין חברו,
ולשוא חירף אותו בדברו,
הרי הוא בכלל מוציא שם רע,
אשר דרגת איסורו יותר חמורה.
ופרט שלישי שאסור להחמיץ,
בטרם יפער את לועו להשמיץ,
הוא אם משער שויכוח ישיר,
יועיל את הלבבות להכשיר,
צריך לדבר עימו בענינים הנדרשים,
לפני שיפרסם הדבר לפני אנשים.
פרט רביעי חשוב ביותר,
עת ניגשים לנצל ההיתר,
הוא שיהיה הסיפור אמת מתחילה ועד סוף,
ולא יוסיף נופך שקרי למה שיחשוף,
כי גם להגזים ולנפח הדיבור נאסר,
דהיינו ששום פרט קטן לא יחסר,
ובמיוחד אם לפרט קטן זה יש איכות,
ומועיל לשָבֵּח חברו וללמד עליו זכות,
אף שאין בפרט זה להצדיק החבר,
בכל זאת את עומק גנותו הוא שובר,
שאם ידעו השומעים את צד הזכות השונה,
לא יראה להם כל כך מגונה.
על כן יש איסור חמור להחסיר זה הפרט הקטן,
אם בהחסרתו יראה לשומעים עוד יותר כשטן.
חזרה לתוכן
כלל י יד – המשך
ההלכה
כלל הדבר: שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא, דאם לא כן הרי הוא בכלל מספר לשון הרע ועובר על כמה איסורין הכתובין למעלה בפתיחה, עיין שם. פרט החמישי – שיכוון לתועלת*) והוא העיקר שעליו סובב כל ההיתר הזה, כתבנוהו בסעיף יג. פרט השישי – אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר עליו, אזי בכל גווני אסור לספר, ואפילו אם הוא מוכרח לספר המעשה אך הוא יכול להקטין את העוולה שלא יתגנה כל כך בפני השומעים, והתועלת הזו אשר הוא מקווה שיצא על ידי סיפורו לא יבצר מחמת זה, מצוה היא שיקטין ולא יגלה כל קלונו לפני השומעין, כיוון שבלאו הכי גם כן יצא לו התועלת. פרט השביעי – שלא יסובב לו היזק על ידי סיפורו יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו העידו עליו באופן זה בבית דין.
* ואפשר דהוא הדין אם כוונתו בסיפורו להפיג את דאגתו מליבו הוי כמכוון לתועלת על להבא [ולפי זה מה שאמרו ז"ל: דאגה בלב איש יסיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה], אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיך זה.
התרגום
כללו של דבר: שלא יגדיל העוולה,
אלא ידבק בדרך האמת הסלולה,
כי אחרת, לא רק שעובר על לשון הרע,
אלא על עוד כמה איסורים הכתובים בתורה.
ובפתיחה הובאו הדברים במפורש,
ועל כן לעיין שם מומלץ ונדרש.
הפרט החמישי הוא החשוב ביותר,
כי הוא העיקר שעליו סובב ההיתר,
דהיינו שיכוון רק לדברים מועילים*
כפי שבסעיף י"ג לעיל הובאו הכללים.
הפרט השישי הנדרש להתיר הדיבור,
ובלעדיו אסור להכפיש שמו של אדם בציבור,
הוא שבשום אופן אין לו תוחלת,
להשיג בדרך אחרת זו התועלת.
אבל אם יכול לסובב הדברים,
באופן שלא יצטרך להרבות דיבורים,
אזי בשום אופן אסור לספר,
אלא יפעל באופן אחר את המצב לשפר.
ואפילו אם אין לו שום ברירה,
וחייב לספר המעשה לכאורה,
אם יש לו אפשרות להקטין העוולה,
באופן שגנות חברו לא תהיה כה גדולה,
והתועלת תגיע למימוש יפה,
גם אם יגיד הגנאי בקול רפה,
מצווה הוא שיקטין עוון האיש,
ולא ירבה את שמו להכפיש.
ופרט שביעי שיש לזכור,
לפני שבאים את האיסור לעקור,
הוא שאסור שיסובּב נזק לאיש,
מזה שאת שמו ברבים כך הבאיש,
יותר מכפי שהיו נגרמים לו נזקים,
לו על פי עדות כזאת היו בית דין פוסקים.
*
אפשר שאף כשרוצה להפיג דאגה שבליבו מחזיק,
נחשב הדבר כמכוון להועיל ולא להזיק.
ולפי זה, מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה,
שאדם צריך לספר לאחרים דאגתו בשיחה,
חל גם על ענין זה של דיבור רע,
רק יזהר שאף פרט מהפרטים הנ"ל לא יגרע.
חזרה לתוכן
כלל י טו
ההלכה
ועתה ראה אחי איך צריך שיקול גדול לזה באיזה אופן לספר הענין, כי בעת הסיפור הוא עומד בסכנה עצומה של איסור סיפור לשון הרע אם לא ישמור עצמו בכל הפרטים, וביותר – בפרט השני והרביעי, ופשוט דעל זה נוכל לומר: מוות וחיים ביד הלשון. ואם לא יראה לחשוב בעצמו קודם שהוא מתחיל לדבר ענין כזה באיזה אופן להוציא את הדבר הזה מפיו, בודאי יכשל, חס ושלום, כי בעת מעשה מתגבר כוח הכעס על האדם ואי אפשר להיזהר בזה. על כן מאוד מאוד ישית עצות בנפשו קודם שמתחיל לספר איך להוציא את הענין מפיו שלא להגדיל אתה העוולה יותר ממה שהיא, ויכוון לתועלת, כמו שכתבנו בסעיף יג הנ"ל.
התרגום
ועתה ראה אחי היקר,
כמה קשה לאחוז בעיקר,
ואיזה שיקול גדול ונורא,
צריך לפני שיספר מה קרה,
כי אם אך מאחד הפרטים הנדרשים יסור,
הוא נכנס לסכנה עצומה של דיבור אסור,
ובמיוחד נכון הדבר לגבי הסעיף השני,
הנוגע לשיקול הדעת הראשוני,
לפיו אדם רואה עצמו בעין טובה,
ולכן עלול לשפוט חברו לחובה,
ואף לגבי הסעיף הרביעי האמור,
שעלול להגזים בציור המקרה כחמור,
הרי על סכנה זו ניתן לומר:
הכל ביד הלשון: החיים והמוות, המתוק והמר.
ואם לא יראה לעצמו לחשוב,
לפני שיוציא מפיו דברים ללא שוב,
ולא יעיין היטב כיצד לנסח דבריו,
לפני שישמיעם באוזני חבריו,
בודאי יכשל חס ושלום,
ויתקשה את דרישות הדין להלום,
כי בעת ששרוי בלהט המעש,
מתגבר על האדם כוח הכעס,
ואז אי אפשר להזהר כלל,
ויפול חס ושלום לחטא חלל.
על כן מאוד מאוד ישית עצות,
כיצד יוכל את הדין למצות,
באופן שלא יגדיל בדיבורו העוולה,
וכל כוונתו תהיה מועילה.
חזרה לתוכן
כלל י טז
ההלכה
ומכל מה שכתבנו נוכל לראות את גודל הטעות שמשתבשין בו בני אדם תמיד, שאם נראה לאחד שמדבר לשון הרע על חברו שלא בפניו ומגנה אותו, וכאשר תשאלנו: למה אתה מדבר עליו לשוןה רע? תיכף ישיב לך: מפני שגם הוא דיבר עלי בפני פלוני ופלוני! וזו טעות גדולה, מפני כמה טעמים. אחד, שמי שסיפר לך זה אסור מן התורה להאמינו מפני קבלת רכילות, וכמו שכתבנו כמה פעמים. ואיך יהיה מותר לילך ולספר עליו מחמת זה. ועוד, דלו יהא שהדבר אמת שהוא דבר עליך, גם כן אסור מחמת זה לילך ולדבר עליו לשון הרע, וכמו שכתבנו בסעיף יד הנ"ל.
התרגום
ומכאן, נוכל להבין הטעויות החמורות,
שמשתבשין בהן בני אדם תדירות,
שאם נפגוש איזה איש,
שאת שם חברו מבאיש
ומספר גנות עניניו,
מאחורי גבו ולא בפניו,
ונשאל אותו בכנות,
מדוע תדבר עליו דברי גנות?
מיד ישיב לך בחמת זעם,
שגם ההוא דיבר עליו פעם!
וזו טעות קשה מאוד שעושים לפעמים,
כפי שהחפץ חיים מסביר מכמה טעמים:
אחד, מפני שאם תאמין לזה החבר,
שעל איסור רכילות עובר,
עברת בזאת על דברי התורה,
שהרי קבלת רכילות אסורה,
ואיך, על סמך סיפורי פועליו,
יותר גם לך לספר עליו?
ואפילו אם סיפרו לך אמת גמורה,
הרי גם בזה התורה מחמירה,
שדין לשון הרע רחב ביותר,
וגם לגנאי של אמת אין כל היתר,
וכפי שהובאו לגבי זה הדינים,
עיין סעיף י"ד בִּפְנים.
כלל י יז
ההלכה
אם נעשה דבר שלא כהוגן, ובא ראובן ושאל לשמעון: מי עשה את הדבר הזה? אפילו אם הוא מבין שראובן חושדו בזה, אסור לו לגלות מי שעשה את הדבר, אפילו אם ראה בעצמו, רק ישיב: אני לא עשיתי את הדבר (אם לא שהוא דבר אשר אפילו אם לא היה שואלו ולא היה חושדו כלל בזה היה גם כן צריך לספר לו, כגון אם דבר זה הוא מהענינים דבין אדם לחברו ונשלמו בו כל הפרטים שבכלל זה, או אם הוא מהענינים דבין אדם למקום ונשלמו בו הדברים שכתבנו לעיל בכלל ד' סעיף ה', ז' ח', עיין שם). וכל זה שכתבנו הוא מצד הדין, אבל ראוי לבעל נפש שיעשה לפנים משורת הדין, ולא ישמיט את עצמו מזה במקום שיכול להיות שיתוודע לשואל ויתבייש פלוני על ידי זה, ויותר מזה מצינו בסנהדרין (דף יא) בכמה תנאים שהיטילו על עצמם האשמה כדי שלא יתוודע מי הוא החוטא, וכן איתא בספר חסידים (סימן כב) וזה לשונו: ואם הוא בחבורת בני אדם ונעשה דבר אחד שלא כהוגן ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר: אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא וכו', עיין שם.
התרגום
עתה מביא החפץ חיים דוגמה,
של מקרה שמנסים להטיח אשמה,
ושואל ראובן את שמעון בחשדנות,
אם יודע מי עשה איזו גנות.
אפילו אם מבין שמעון מצוין,
שראובן חושדו שהוא גורם הענין,
אסור לו לגלות מי עשה הדבר,
אפילו אם ראה בעצמו האיש שעבר,
אלא רק יענה בשקט גמור,
"אני לא עשיתי את הדבר האמור"
(אם לא מדובר בדבר מיוחד במינו,
שגם אם לא היה מתערער אמונו,
ולא היה שואלו מתוך חשד אפל,
– גם אז היה צריך לגלות הענין השפל:
כגון, שהענין בו הדבר נוגע,
הוא שאדם בחברו פוגע,
ונשלמו כל הפרטים המתירים,
כפי שבכלל הנוכחי אמורים,
או שמדובר על ענינים בין אדם לקונו,
והושלמו הפרטים המצדיקים גילוי עוונו,
כפי שבכלל ד' נפסקה הלכה,
והמעיין שם בסעיפים ה', ז', ח' ימצא הדרכה).
וכל מה שכתבנו הוא מצד הדין,
ולא מה שראוי לבעל נפש עדין,
כי בעל נפש מעולה,
את האשמה בעצמו יתלה,
ובמקום שהשואל עלול לחשוף העברין,
צריך לקחת על עצמו הענין,
כי כך מצאנו בכמה תָנָאים,
שיש ללמוד ממעשיהם הנאים,
שהטילו על עצמם האשמה,
כדי להציל החוטא מכלימה.
וכן כתב בספר חסידים העצה,
למי שבחבורת בני אדם נמצא,
שאם נעשה דבר מה שמהצדק סוטה,
ולא נודע מי החוטא,
צריך את עצמו לבזות,
ולומר: אני הוא שחטאתי בזאת,
למרות שלא הוא חטא מבין היהודים,
כפי שמובא הדבר בספר חסידים.
