בס"ד

גחלת א"ש

על

חפץ חיים

כלל ט

כלל ט

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ט א
כלל ט ב
כלל ט ג
כלל ט ד
כלל ט ה
כלל ט ו

הקדמה

ההלכה

בכלל זה יבואר דין אבק לשון הרע בכל פרטיו ובו ששה סעיפים:

התרגום

בכלל זה יבואר דין אבק לשון הרע,
שהוא ענין דק ועדין המצריך יתר שמירה,
והחפץ חיים יבאר הענין לפרטיו,
ובשישה סעיפים יסביר אודותיו.

חזרה לתוכן

כלל ט א

ההלכה

יש דברים שאסורין מטעם אבק לשון הרע, כגון שאומר: מי היה אומר על פלוני שיהיה כמו שהוא עתה. או שאומר: שיתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה ארע ומה יהיה, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בשבחו של חברו בפני שונאיו, גם כן בכלל אבק לשון הרע הוא, דזה גורם להם שיספרו בגנותו. *) ואם הוא מרבה לספר בשבחו, אפילו שלא בפני שונאיו אסור, כי על ידי זה רגיל בעצמו לגנותו לבסוף, לומר: חוץ ממדה רעה זו שיש לו, או שהשומעין ישיבוהו: למה אתה מרבה בשבחו, והלא מידה כך וכך בידו.
* ומזה נלמוד דהוא הדין לכל כיוצא בזה, אם רוצה לדבר עם אחד אודות מי, והוא משער שאין ליבו שלם עם אותו פלוני ויבוא על ידי זה לגנותו, דאסור לדבר עימו אודותיו.

התרגום

יש דברים שעשייתן אסורה,
מטעם אבק לשון הרע,
כגון האומר במין פתיעה ובעתה:
מי היה אומר על פלוני שיהיה כמו עתה,
או שאומר: שיתקו מפלוני, איני רוצה לומר דבר,
ממה שיהיה או ממה שעבר,
[ואף אם אומר: איני רוצה לדבר עליו לשון הרע,
שרומז שהיתה לשונו דוברת גנאי, לו הותרה],
וכיוצא בדברים אלו שאינו מפרש,
אך גנות חברו מדבריו תידרש.
וכן המספר בשבחו של חבר בפני שונאיו,
עובר על אבק לשון הרע וממלא את תנאיו,
כי בגין הסיפור בו פיאר את דמותו,
גרם לשונאים שידברו בגנותו.*

ואם הוא מרבה לספר עליו שבחים נאים,
אסור הדבר אפילו שלא בפני השונאים,
כי על ידי זה כמעט ודאי,
שבסוף יאמר הוא בעצמו עליו איזה גנאי,
כי אחרי שימנה כל מעלותיו המשובחות,
יצביע על מידה רעה שהוא מצטיין בה פחות,
או שהשומעים ישיבוהו אחת אפיים:
מדוע אתה מרבה כה למחוא לו כפיים?
הרי אינו כה מושלם כדברך,
כי יש לו מידה כזאת וכזאת, לזה חברך!
*וניתן ללמוד כלל מתוך זה העיקר,
שאם רוצה לדבר עם אחד על מכר,
והוא משער שאותו בן שיחה,
אינו מקבל המכר בשמחה,
ומתוך שאין ליבו שלם עם חברו,
יבוא על ידי זה לגנותו בדברו –
אסור לדבר עמו כלל על האיש הנידון,
ובזה ימנע גם ריב ומדון.

חזרה לתוכן

כלל ט ב

ההלכה

וכל זה, אם אינו משבחו ברבים, אבל ברבים אסור בכל גווני, כי במסיבת אנשים רבים רגיל להימצא שם מיימינים ומשמאילים או מקנאים, ועל ידי שיזכיר בשבחיו יבואו לספר בגנותו.** ואם יחפוץ לשבח אדם אשר כבר הוחזק לרבים ונודע לכשר וצדיק ואשר לא נמצא בו רעה ואשמה, גם על פני שונא ומקנא יש לשבחו, כי לא יוכל לגנותו, ואם יגנהו, ידעו הכל אשר פיו דבר שוא.
* ואם הוא משער שהשומעים לא יגנוהו, כגון שאינם מכירים אותו, מותר לשבחו אפילו ברבים, כל שאינו משבחו יותר מדי.

התרגום

וכל זה שאמרנו לגבי אבקן של לשונות רעות,
הוא כשאינו משמיע ברבים אותן מחמאות,
אך ברבים אסור להשמיע שבח משום גוון,
כי במסיבת אנשים רבים יש קהל מגוון,
ובודאי יהיו שם משמיאילים וגם מיימינים,
או מקנאים ואנשים עויינים משאר המינים,
ועל יזי זה שיזכור שבחיו בפניהם,
יבואו לספר גנות ביניהם. *

* ואם משער שהשומעים לא יגנוהו לשמע דבריו,
כגון, שהשומעים לא יודעים מי הוא ואינם מכריו,
מותר לשבחו אף ברבים, ואין בכך גנאי,
כל שאינו משבחו יותר מדי.
ואם יחפוץ לשבח ולהצדיק,
אדם שכבר הוחזק ברבים ככשר וצדיק,
הרי אדם כזה שאין בו רעה ואשמה,
וכולם יודעים שהוא מטובי האומה,
יש לשבחו אפילו בפני מקנא ושונא,
כי רע לאיש כזה לא יאונה,
כי הרי לא יכול זה לגנותו עכשיו,
ואם יגנהו ידעו הכל שסתם דיבר שוא.

חזרה לתוכן

כלל ט ג

ההלכה

גם יש לו לאדם ליזהר מלשבח את חברו בשבח הבא לידי הפסד, כנין האורח שיצא ברחוב העיר ויפרסם לכל את אשר גמלו בעל הבית טובה באכילה ושתיה וטרח לפניו הרבה, כי על ידי זה יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל הבית ויכלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (משלי כז, יד): מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים קללה תחשב לו. ומזה יש ללמוד דהוא הדין אם אחד השיג הלואה מאת חברו, ומפרסם לכל את גול טובתו, כי על ידי זה מצוי הוא שיתקבצו אליו אנשים רעים ואינו יכול להשמיט עצמו מהם.

וחייב אדם לשמור פיו ולשונו שלא יחשד בדבריו, ויתנו אותו כמספר לשון הרע, ואם הביא עצמו לידי החשד, הוא בכלל אבק לשון הרע.*

* מה שלא זכרתי "נורא בי פלניא" בענין אבק, אף שכן כתבתי לעיל בכלל ב', ומקורו מרשב"ם בבא בתרה (דף קסה. דיבור המתחיל "אבק,) וה"שערי תשובה" לרבינו יונה, כי ראיתי אחר כך בדברי הגהות מימוני בפרק ז' מהלכות דעות ובדברי הסמ"ג, ומשמע מדבריהם הוא לשון הרע גמורה.

התרגום

גם צריך אדם ליזהר ביותר בדברו,
ששבחיו לא יגרמו להפסדי חברו,
כעין האורח שיצא לרחובות העיר,
ובדברי שבחו את הלבבות הסעיר,
בהללו את מארחו בצחות הדיבור,
עד שפירסם מעלתו בציבור,
בהסבירו לכולם איך זה גמלו טובה,
וטרח לפניו מעבר למשורת החובה,
ומרוב שפיו דברי שבח נטף,
יגרום הדבר לריקים להתקבץ במשותף,
ויסורו אל אותו בעל בית נודע לתהילה,
ויכלו את כספו ברוב אכילה.

ועל ענין כזה אמר החכם מכל אדם,
שטוב האורח ששתק ונדם,
כי המברך רעהו בקול גדול לתהילה,
יחשב לו הדבר רק לקללה.

ויש ללמוד ממקרה זה מתוך השוואה,
גם לגבי מי שקיבל מחבר הלוואה,
שאל לו לפרסם ברבים טובתו,
שמא יבקשו אנשים רעים קרבתו,
ולאחר שנתפרסמה נדיבותו באופן מרשים,
לא יוכל כבר להשתמט מאותם אנשים.
*ובהקשר זה של אבק לשון הרע,
מסביר החפץ חיים בהערה,
שלא הזכיר ענין "נורא בי פלניא" בשנית,
למרות שהחשיבו כאבק בסברה ראשונית,
מפני שעיין בדברי הגהות מיימוני,
אף בדק בסמ"ג לאחר אותו עיון ראשוני,
והעלה משניהם שההלכה יותר חמורה,
ומדובר בלשון הרע גמורה שאסרה התורה.

חזרה לתוכן

כלל ט ד

ההלכה

אסור לדור בשכונת בעלי לשון הרע **) וכל שכן לישב עימם ולשמוע דבריהם, ואפילו אין בדעתו לקבל הדבר, כיון שמטה אוזניו לשמוע, וכמו שכתבנו לעיל בכלל ו' סעיף ב'.
ואם הוא יודע באחד מתלמידיו שהוא מבעלי הלשון, צריך להרחיקו מאיתו אם הוא יודע שלא תועיל לו הוכחה.
אום באיזה אונס נתפס בחבורת בעלי הלשון ושומע שהם מדברים לשון הרע, אם הוא משער שתוכחתו תועיל להם להפסיקם מזה, בודאי מחויב הוא להוכיחם מדין תורה; ואפילו אם הוא משער שתוכחתו לו תועיל להם שיפסיקו על ידי זה, אך לא יקלקל גם כן על ידי זה, גם בזה אינו רשאי לשתוק, כי פן יאמרו עליו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו. וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב לעזוב עבור זה חברת הרשעים, כי יענש בשמעו את דבריהם וילאה לענותם.

* ומזה נוכל ללמוד דכל שכן שיש ליזהר מאוד שלא לקבוע לו מקום בבית הכנסת ובבית המדרש אצל בעלי הלשון, כי מלבד שירגילוהו במידתם הרעה להיות גם הוא ממביאי הדיבה על בני אדם, עוד יבטל כמה פעמים על ידם מענית "אמן יהא שמה רבא" ו"ברכו" ומלשמוע קריאת התורה וחזרת הש"ץ, ועוד כמה עוונות עצומים כאשר ביארתי לעיל בפתיחה במצוות עשה ז', עיין שם. ובפרט אם יש לו עת קבוע ללמוד תורה, מאוד מאוד צריך ליזהר בעת ההיא שלא להתערב עימהם, כי הרבה יבטל על ידם, ומעט אשר ישאר לו מעת ההיא לא יהיה לו גם כן שום הצלחה בלימודו, חס ושלום, כי יהיה פסקי פסקי, מלבד גודל העונש הידוע לכל להפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, כמו שאמרו חז"ל, ונאריך בזה אם ירצה השם לקמן בחלק ב'.

התרגום

אסור לגור בשכנות דירה,
לאנשים בעלי לשון הרע.*
וכל שכן שאסור לשבת עם כאלה שכנים,
ולשמוע דבריהם באותם ענינים,
ואפילו אין בדעתו לקבל הדבר,
מרגע ששמע, על האיסור כבר עבר,
וכמו שכתבנו לעיל בכלל ו',
דין זה על כל סעיפיו.
ואם יש לאדם תלמיד,
שבדיבור לשון הרע הוא מתמיד,
יש להרחיק תלמיד כזה שמן הדרך סר,
אם יודע שלא תועיל לו תוכחת מוסר.

ואם נתפס באונס באיזו חבורה,
ושומע שהם מדברים לשון הרע,
אם משער שתוכחתו תועיל,
חייב מן התורה להוכיחם באופן פעיל,
ואפילו אם התוכחה לא תהיה לעזר גדול,
דהיינו, שלא יהיה בה לגרום להם לחדול,
בכל זאת אם אין בה כדי לקלקל עוד יותר,
לשמור על שתיקתו אין כל היתר,
פן יאמרו עליו שהוא כמותם,
וכי הודה בשתיקתו לשיחתם.

אף חייב לגעור באותם אנשי מדנים,
בעבור הנקי וצדיק שבענינו הם דנים.
וזה אחד הדברים בגינם חייב בעליל,
לעזוב רשעים הבאים את חברם להפליל.
כי יענש על הדברים בעצם שמיעתם,
אם ילאה להוכיחם על רשעתם.

*
ומזה נלמד קל וחומר,
שיש להזהר בעניני דיבור ואומר,
ולא לקבוע מקום מפורש,
בבית הכנסת או בית המדרש,
במקום בו נמצאים בעלי לשון ידועים,
המשיחים איסורים בחבורות מרעים.

כי מלבד שירגילוהו במידתם הרעה,
ויגררוהו לדבר דיבה נוראה,
עוד יגרמו לו כמה פעמים בהכרח,
להיבטל מעניית "יהא שמא רבא מבורך",
מלשמוע קריאת התורה,
או להקשיב לש"ץ בחזרה,
ועוד כמה עוונות עצומים ושונים,
כפי שהתבארו בפתיחה לעיל הדינים.

ומדגיש החפץ חיים במיוחד אזהרה,
למי שיש לו עת קבוע ללמוד תורה,
שצריך ליזהר מאוד באותה שעה מיוחדת,
שלא יתבטל מתורתו הנלמדת,
ואם יתערב עם אותם אנשים,
שלדבר לשון הרע אינם חוששים,
הרבה מאוד יתבטל בגלל להגם,
ואף המעט שילמד יהיה בו פגם,
כי מרוב שיהיה לימודו מופרע ומופסק,
לא תהיה לו, חלילה, שום הצלחה בתורה בה עסק,
וזאת מלבד העונש הגדול,
למי שמדברי תורה מסכים לחדול,
ובמקום זאת בדברי שיחה להימשך,
כמאמר חז"ל וכפי שיובא בהמשך.

חזרה לתוכן

ההלכה

ודע, דאפילו אם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע, מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה,*) כדכתיב: חנוך לנער על פי דרכו וגו', וכמו שנתבאר באורח חיים (בסימן שמג, סעיף א') לענין כל איסורים שבתורה.
* וכמה צריך האב להדריך את בניו תמיד מנערותם בענין שמירת הלשון מלשון הרע (כיוצא בזה זאר דיבורים האסורים, כמו מחלוקת ושקר), כמו שכתב הגר"א כי הדיבור והמידות צריך הרגל רב, וההרגל על כל דבר שלטון. ובאמת, כאשר נתבונן היטב נמצא שסיבת פרצת העוון המר של לשון הרע הוא מפני שכל אחד הורגל מנערותו לדבר מה שהוא רוצה באין מוחה, ואין מעלה על דעתו שיש חשש איסור בדבר, ולכך אפילו אם אחר כך נודע לו שיש איסור בדבר קשה לו מאוד לנטות מטבעו הטבוע לו מאז. לא כן אם היה האב מזהיר תמיד את בניו ומרגילם בזה מנערותם שלא לדבר לשון הרע (וכן שלא לקלל ושלא לכזב) על שום בר ישראל, ממילא היה דבר זה נטוע בנפשם מצד ההרגל, והיה נקל להם אחר כך לגדור את עצמם לגמרי במידה הקדושה ההיא, והיו זוכין עבור זה לחיי העולם הבא ולכל טוב בעולם הזה, כמו שנאמר: מי האיש וגו'.

התרגום

ודע, שאפילו אם שמע את בנו או בתו הקטנים,
כיצד בלשון הרע הם נושאים ונותנים,
מצוה עליו לגעור בהם להפרישם מאיסור*
כדי להבטיח ש"גם כי יזקין לא יסור..".
וכמו שנתבאר באורח חיים שמ"ג בשולחן ערוך,
שדין זה של חינוך בכל איסורי התורה הוא כרוך.

*
וכותב החפץ חיים שהאב צריך,
את בניו תמיד להדריך,
וכבר מגיל צעיר ביותר,
ללמדם שללשון הרע אין היתר,
(וכיוצא בזה אף שאר ביטויים חמורים,
כגון מחלוקת, שקרים ודיבורים אסורים),
וזאת על פי מה שכתב הגר"א והסביר,
שדבור ומידות מחייבים את ההרגל להגביר,
כי ההרגל הוא על כל דבר שלטון,
ומונע את ספינת חיינו מעלות על שרטון,
ובאמת כאשר נתבונן היטב במה שאמר,
נמצא שזו סיבת פרצת העוון המר,
ומה שאנשים מדברים לשון הרע בכל הזדמנות,
הוא מפני שהורגלו לדבר מקטנות,
ואיש מעולם בידם לא מיחה,
גם כאשר רע היה נושא השיחה,
ולכן מעולם לא יעלה על דעתם,
שחל איסור על נושא שיחתם.
ואז, אפילו אם יוודע לכזה איש הדבר,
ויבין שעל איסור תורה הוא עבר,
יהיה לו קשה מאוד להשתנות,
ולנטות מטבעו הטבוע בו משנים ראשונות.
לא כן, אם היה האב,
מזהיר תמיד את יוצאי חלציו,
ומרגילם מילדותם הצעירה,
שלא לדבר לשון הרע,
(וכן שלא לקלל או לספר שקרים),
על שום יהודים אחרים,
ממילא, אם היה כך מדיבור רע מפרישם,
היה הדבר נטוע מצד ההרגל בנפשם,
ואז היתה להם משימה לא קשה,
לגדור עצמם לחלוטין בזו המידה הקדושה,
והיו זוכים עבור זה לחיי העולם הבא,
וגם בעולם הזה לטובה רבה.

חזרה לתוכן

ההלכה

האומר לחברו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים אלא אם כן נתן לו רשות על זה, ודוקא אם הוא דבר דלית בה לשנא בישא.

התרגום

האומר לחברו איזה דבר,
שבאמירתו על איסור לשון הרע לא עבר,
בכל זאת אסור לחבר לספר לאחרים,
אלא אם נתן לו רשות לספר הדברים.

חזרה לתוכן