גחלת אש על חפץ חיים כלל ז

בס”ד

המעוניינים להשתמש בחומר לשם לימוד בשיעור או בכיתה יכולים להזמין אצלי קובץ להדפסה 0544527518 espelled@gmail.com

גחלת א”ש

על

חפץ חיים

כלל ז

כלל ז

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ז א
כלל ז ב
כלל ז ג
כלל ז ד
כלל ז ה
כלל ז ו
כלל ז ז
כלל ז ז – המשך
כלל ז ח
כלל ז ט
כלל ז י
כלל ז יא
כלל ז יב
כלל ז יג
כלל ז יד

הקדמה

:

ההלכה

בכלל זה יבואר איסור קבלת לשון הרע אם נאמר בפני שלושה או בפניו. ודין אם שמע הסיפור מהרבה אנשים, או שקול יוצא בעיר, או ממסיח לפי תומו, או ממהימן לה כבי תרי. ובו ארבע עשר סעיפים

התרגום

בכלל זה יבואר איסור קבלת לשון הרע
גם אם שמע הדברים מפי חבורה,
וגם אם נאמר בפני שלושה או בפניו,
או שקול יוצא בעיר על איש ומפרט עניני.
וגם מקרים בהם שמע מאדם המסיח לפי תומו,
או מאדם המהימן לו כשני עדים בעצמו.

חזרה לתוכן

כלל ז א

ההלכה

אסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם המספר מספר את הדברים בפרסום לפני כמה אנשים. אף על פי כן, אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, רק יש לשומעים לחוש לזה ולחקור את הדבר, ואם יתברר להם שהדבר אמת יוכיחוהו על זה.

התרגום

קבלת לשון הרע ממנה חוששים,
היא גם בדברים שפורסמו בפני מספר אנשים,
שכן גם כשמתפרסם הדבר בציבור,
אין להחליט שהיה אמת בזה הדיבור,
רק יש לשומעים לחוש ולחקור בדבר,
ואם יתברר כאמת, יוכיחוהו על מה שעבר.

חזרה לתוכן

כלל ז ב

ההלכה

אין שום היתר להאמין בלשון הרע, אפילו אם המספר ספר עליו הלשון הרע בפניו, כיון שלא שמענו הודאה על זה מפי הנדון וכל שכן אם אין מספר עתה בפניו, רק אומר שהיה אומר את הדברים האלו בפניו, דאסור להאמינו מטעם זה. ובעוונותינו הרבים העולם נכשלין בזה מאוד. ואפילו אם הוא שותק עתה בשעה שאומרים עליו דברי הגנות בפניו, אפילו הכי אין ליקח מזה שום ראיה להחליט שהדבר אמת, ואפילו אם טבעו תמיד שלא לשתוק כשאומרים לו דבר שלא כרצונו ובזו הפעם הוא שותק, כי אולי נתגבר עתה על טבעו וגמר בדעתו שלא לענות על ריב, או מפני שראה שבודאי יאמינו יותר לדברי המספר מלדבריו, כמנהג הרע של העולם שמוסכם אצלם שאם רק יספר את הדברים בפניו, אפילו אם השכנגדו יכחישנו מאה פעמים לא יאמינו לו שוב, ולכך הסכים אז בנפשו שטוב יותר לשתוק על זה ולהיות מהנעלבים. על כן אסור ליקח ראיה מזה להחליט שהדבר אמת.

התרגום

אפילו אם סיפר המספר בפניו, ברור ופשוט,
שלהאמין ללשון הרע אין שום רשות,
כי כל עוד לא שמענו הודאה מפי הנידון,
אין להאמין לדיבורים של זדון,
וכל שכן, אם רק אומר שהיה מספר בפניו,
אך האיש עצמו לא נמצא בעת פירוט עניניו,
ודאי שלהאמין למספר אין שום היתר,
ובעוונותינו, זוהי מכשלה נפוצה ביותר.
ואפילו אם שותק עתה אותו איש,
ואינו מגיב עת מנסים ריחו להבאיש,
בכל זאת אין בכך שום ראיה,
להחליט שהדבר אמת וכך היה,
ואפילו אם טבעו של האדם שמספרים ענינו,
הוא לא לשתוק כשהדברים אינם לרצונו,
בכל זאת ניתן לטעון שהפעם שותק,
משום שהחליט את מזגו הסוער למתק,
ומתגבר עתה נגד טבעו בדעה צלולה,
שלא ליפול לידי ריב ולידי מכשלה.

או מפני שראה שידו על התחתונה,
ויאמינו יותר למספר אותה ידיעה מגונה,
כמנהג הרע הרווח בין אנשים,
שאם רק יאמר בפניו הדברים הקשים,
אפילו אם יכחישנו עמיתו מאה פעמים,
שוב לא יאמינו לו לעולמי עולמים,
ולכן הסכים הקורבן בנפשו לשתוק ליריבים,
ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים.
ועל כן אסור לקחת ראיה מזו השתיקה,
ולהחליט שהדברים אמת בלא כל בדיקה.

חזרה לתוכן

כלל ז ג

ההלכה

כשם שאסור לקבל לשון הרע אם שמע מאחד, כן הדין אפילו אם שמע משנים או יותר. ולא מבעי בדבר שנעשו רשעים על ידי סיפורם, בודאי אין להאמינם אם ספרו לו, כיון דאפילו לפי דברינן שפלוני עשה שלא כהוגן עברו על לאו ד”לא תלך רכיל” שהוא אפילו על אמת, אם-כן רשעים הם ואיך נאמינם על ישראל זה שהוא בחזקת כשר גמור לעת עתה, דהחשוד על לאו דלשון הרע חשוד לשקר ולהחליף ולהוסיף, ומה בכך שהם תרי, אפילו הרבה יותר – קשר רשעים אין מן המנין. אלא אפילו אם הוא דבר שאין נעשין רשעים על ידי סיפורם אם האמת איתם, אפילו הכי אסור לקבל דבריהם ולהאמינם בהחלטה, דאין חל שום עדות אפילו על שנים ויותר אלא בבית-דין, אבל חוץ לבית-דין לא, דאפילו אם יאמרו שקר אינם נקראים עדי שקר כי אם מוציאי שם רע בעלמא (וכדאיתא בסמ”ק לא תעשה רל”ו). וכל זה להחליט, אבל לחוש מותר אפילו אם לא שמע רק מאחד וכנ”ל.

התרגום

כשם שלקבל לשון הרע מאחד אין היתר,
כך הדין גם אם שמע משנים או יותר.
ודין זה חל לא רק במקרה החמור,
שנעשו רשעים מעצם דיבורם האמור,
כאשר באומרם על פלוני שלא נהג כשורה,
עברו על איסור רכילות גם על האמת הגמורה,
וכיצד נאמין לאנשים אלו שהוכחו כרשעים,
בדברם על ישראל כשר ונקי מפשעים?
שהרי החשוד על לשון הרע בדיבורים,
חשוד גם על עוד דברים אסורים,
כגון להחליף ולהוסיף, ואפילו שקר גמור,
שמלשון הרע, אינו פחות חמור.
והעובדה שהם שנים, או אפילו חבורה נכבדה,
אינה מעלה ואינה מורידה,
כי קשר רשעים אינו מהמנין,
ואין להאמינם בשום ענין.

אלא, אפילו אם סיפרו על כאלה פשעים,
שבגינם לא יחשבו המספרים לרשעים,
דהיינו, שיתברר לבסוף שאמת דיברו,
ועל “לאו דלא תלך רכיל” לא עברו.
אפילו במקרה כזה של הודעה נאותה,
אסור להאמין לדברים מתוך החלטה,
כי דין עדות אינו חל לעולם,
אפילו אם יבואו להעיד בו כולם,
אלא בפני בית הדין עצמו,
ולא מחוץ לכתלי אולמו,
שכן אפילו אם שקר ממש משיבים,
עדיין עדי שקר לא נחשבים,
אלא רק למוציאי שם רע,
כפי שהובאה בסמ”ק ההגדרה.

עם זאת, יש להדגיש ולהבליט,
שכל האמור לעיל הוא לגבי להחליט,
אבל לחשוש, אפילו לעד אחד, מותר בהחלט,
על מנת את נפשו מצרה למלט.

חזרה לתוכן

כלל ז ד

ההלכה

והוא הדין אם יצא קול על אחד שעשה מעשה או שדיבר דבר שלא כראוי על פי התורה, בין שהוא איסור חמור ובין שהוא איסור קל, אפילו הכי אסור לקבלו להאמינו בהחלטה, רק לחוש עד שיתברר הדבר. ועל אחת כמה וכמה שיזהר מאוד אם רוצה לספר את הדבר לאחרים שלא יכון להעביר הקול ולגלותו יותר, וכמו שבארנו לעיל בכלל ב’ סעיף ג’, עיין שם היטב

התרגום

והוא הדין אם יצא בעיר קול,
ונישא שם אדם מסוים בפי כל,
על שעשה מעשה או דבר עבירה,
או דיבר שלא כראוי על פי התורה.

ולא משנה חומרת האיסור האמור,
בין שהוא קל בין שהוא חמור,
בכל מקרה אסור להאמינו בהחלטה,
לפני שתתפוגג העלטה,
ועד שיובהר הדבר בצורה מפורשת,
יש רק לחשוש, ולפעול בזהירות הנדרשת.

על אחת כמה וכמה שמאוד יזהר בדברים,
אם רוצה לספר הענין לאנשים אחרים,
שלא יכוון להעביר הקול ולגלותו יותר,
שלזה בודאי אין שום היתר,
כפי שהוסבר בכלל ב’, סעיף ג’ בפנים,
עיין שם היטב בפרטי הדינים.

חזרה לתוכן

כלל ז ה

ההלכה

וכל זה שדברנו הוא בסתם איש ישראל, אבל אם נתחזק מכבר בלאו הכי לאדם רשע מפני שנתפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על איסורין הידועין לכל ישראל שהוא אסור, כנאוף וכיוצא בזה, על איש כזה מותר לקבל לשון הרע.

התרגום

וכל מה שדברנו הוא בסתם ישראל,
העומד בחזקתו שבתום לב הוא פועל,
אבל אם נתחזק כבר מקודם לרשע,
מפני שכבר נתפרסמה עליו שמועה קשה,
שעבר כמה פעמים בשאט נפש גמור,
על איסור הידוע לכל ישראל כלאו חמור,
כגון איסור ניאוף ודומיו האמורים בתורה,
על איש כזה מותר לקבל לשון הרע.

חזרה לתוכן

כלל ז ו

ההלכה

ואם אחד בא ומספר לו את עניניו ובתוך סיפורו סיפר לו איזה דבר שהוא גנות לעצמו ולחברו, אינו מותר להאמינו רק על עצמו ולא על חברו.

התרגום

ואם אחד בא אצלו ומספר עניניו,
ועל עצמו וחברו כאחד משמיע גנות באוזניו,
מותר להאמין רק במה שאומר על עצמו,
אך לא מה שסיפר על חברו בן עמו,
כי כל סתם ישראל עומד בחזקת כשר,
ואת קבלת דברי הגנות אין לאשר.

חזרה לתוכן

כלל ז ז

ההלכה

ועתה נתחיל לבאר בעזרת השם דין קבלת לשון הרע מאיש שהוא מהימן כבי תרי, או ממסיח לפי תומו, או אם יש לו על הסיפור ההוא דברים הנכרים שהוא אמת, ואף שברוב הדינים הם שוין, אף על פי כן חילקתו איותם כל אחד ואחד בסעיפין בפני עצמן, מפני שיש פרטים אחדים המשתנים שמשתנה כל אחד בדינו מחברו, וגם שלא יתערבבו עיני הקורא מפני רובי הענפים שמתפשטים מכל אחד ואחד. וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת: איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם שמע מאיש שהוא מהימן לה כדברי שני עדים. ומה שכתבנו לעיל בכלל ד’ סעיף ה’ דמותר לגלות הענין בהצנע לרבו ולאיש סודו אם ידע אשר יאמין דבריו כדברי שני עדים, ומותר לרבו לקבל דבר זה ולשנוא אותו ולהתרחק מחברתו עד אשר יודע לו ששב מדרכו הרעה, היינו שם שהוא דבר אשר לפי האמת מותר לספר בגנותו עבור זה אם לא עשה תשובה, כיון שעבר במזיד על עוון דבר המפורסם בישראל שהוא אסור, שאין לתלות עליו עוד שום זכות (כגון במעשה דטוביה בפסחים (דף קיג:) שהוא ענין ניאוף וכיוצא בזה); לא כן בדבר שיש לתלות עליו זכות, כגון בחסרון ידעת איסור המעשה, או אולי בשגגה בא לידו, או לספר עליו דברי דופי וגנאי בעלמא, או בענין שלילת המעלות וכנ”ל בכלל ה’ סעיף ב’, או לזכור עליו מעשי אבותיו וקרוביו או מעשיו הראשונים, בודאי לא שייך בזה מהימן כבי תרי, דמאי הוי אם הדבר הזה אינו שקר מעקרו אף-על-פי-כן אסרה התורה למספר לספר בגנותו עבור זה רק לדונו לצדק בענין הזה וכנ”ל בכלל ד’ סעיף ג’,

התרגום

ועתה יתחיל החפץ חיים לבאר בעזרת השם,
אם מותר לקבל או להתרשם,
מדברי לשון הרע שנאמרו מפי ידיד,
הנאמן עליו כשני עדים להעיד,
או אדם המסיח לפי תומו,
או כאשר יודע השומע דברים בעצמו,
ומתוך שהוא יודעם,
ניכרים הדברים כאמת לשומעם.

למרות שברוב המקרים האמורים,
הדינים שווים זה לזה וברורים,
בכל זאת החליט החפץ חיים לחלק ביניהם,
ולהביא בסעיפים נפרדים פרטי דיניהם,
הן מפני שיש הבדלים בפרטים,
הן מפני שענפיהם מתפשטים.
וגם כדי שלא יתבלבל הקורא,
מריבוי הפרטים היוצאים מכל שורש פורה,
ובעזרת החונן לאדם דעת,
מתחיל החפץ חיים בנושאים לגעת:

איסור קבלת לשון הרע החמור,
הוא אפילו אם שמע הגנאי האמור,
מפי אדם הנאמן עליו כישר ותם,
עד כי הוא כשני עדים המביאים עדותם.

ושונה דין זה האוסר מהדברים להתפעל,
ממה שהובא בכלל ד’ לעיל,
שם נאמר שמותר,
אם מספר לרבו באופן נסתר,
אם יודע שיאמין רבו לדבריו ביחידות,
כאילו מפי שני עדים נגבתה העדות,
ושם אף הוסבר בצורה ברורה ופשוטה,
שמותר לרבו להאמין לדברים מתוך החלטה,
ולשנוא אותו אדם ולרחוק מחברתו,
עד שלא יוודע לו דבר תשובתו.
אך כל זאת הותר במקרה המיוחד,
בו מותר לגנות את זה האחד,
כיוון שעשה במזיד איזו עבירה,
שמפורסם בכל ישראל שהיא אסורה,
ואין לתלות עליו עוד שום זכות,
למצוא במעשיו צדדים של איכות,
(כגון מעשה דטוביה במסכת פסחים,
שם בענין של ניאוף משׂיחים).
אך לא כך הדבר,
עת ניתן ללמד זכות על העבירה שעבר,
כגון, שלא ידע איסור אותה הנהגה,
או שבא לידו הדבר בשגגה,
אף אסור לספר עליו סתם דברי דופי,
או לשלול המעלות ולרצוח האופי,
או לזכור לו מעשה אבותיו ומשפחתו הקרובה,
או מעשיו הראשונים בטרם שב בתשובה,
בכל אלו ודאי שעדות כבי-תרי אינה מועילה,
כי אפילו אם הדבר אינו עלילה,
בכל זאת אסרה התורה לספר גנות עניניו,
אלא רק לדון לכף צדק כל דיניו,
וענינים אלו כבר הוסברו בצורה מעולה,
בכלל ד’ סעיף ג’ המובא בתחילה.

חזרה לתוכן

כלל ז ז – המשך

כלל ז ז – המשך

ההלכה

ולמקבל גם-כן אסור להחליט בליבו את חברו לגנות עבור זה וכנ”ל בכלל ו’ סעיף ז’. (ומלבד איסור הקבלה עובר על לאו ד”לפני עיוור לא תתן מכשול” עם כמה עשיין ולאין המבוארין לעיל בפתיחה, כיון שהמספר בודאי עובר על איסור לשון הרע, כמבואר בכל הפוסקים דלשון הרע הוא אפילו על אמת, והוא בשמיעתו הביאו לאיסור זה, דאילו לא היה רוצה לשמוע מאיתו לא היה חברו בא לכלל איסור, וכל שיתקבל יותר לפניו דברי המספר ויהיה אהנו מעשיו יהיה יותר גרוע למקבל גם כן שעל ידו בא חברו לאיסור גדול כזה).

התרגום

חזרה לתוכן

כלל ז ח

ההלכה

ואפילו כגון מעשה דטוביה הנ”ל אינו מותר לקבל סתם, רק בהצטרף אל זה שני הפרטים שצריך לזה בהם ענין הקבלה: א) דוקא אם סיפר לו שראה דבר זה בעצמו, אבל אם שמע מפי אחרים, אין למספר הזה שום יתרון כלל. ב) אפילו אם סיפר לו שראה בעצמו אין מותר רק להאמינו ולהרחיק את עצמו מחברתו עד אשר יודע ששב מדרכו הרעה, אבל לא לילך ולספר דבר זה לאחרים, וכמו שכתבנו לעיל בכלל ד’ סוף סעיף ה’, ומכל שכן, שאין להפסידו בממון או להכותו, חס ושלום, על ידי זה.

התרגום

ואפילו במקרה הדומה למעשה טוביה הנזכר,
שם מדובר בניאוף ובעוון ניכר,
בכל זאת לקבל הדברים אין רשות,
ואסור להאמין להם באופן סתמי ופשוט,
אלא בהצטרף שני פרטים חסרים,
בהם יש ליזהר לפני קבלת הדברים:

א) דוקא אם סיפר לו שראה בעצמו הדברים,
ולא ששמע מפי אחרים,
כי אם מפי אחרים יצאה הידיעה הרעה,
אין למספר כל יתרון בזה שמעביר השמועה.

ב) גם אם סיפר שראה במו עיניו המעשה המבאיש,
מותר רק להתרחק ולהישמר מאותו איש,
עד שיוודע ששב מדרך הרע,
וחזר ללכת בדרכי התורה,
אבל בודאי אסור לספר הדבר לאחרים,
כפי שהובהרו בכלל ד’ סעיף ה’ הדברים,
ומכל שכן, אין להפסידו על ידי זה כספים,
או להכותו, חס ושלום, באגרופים.

כלל ז ט

ההלכה

ואם מי שסיפר לו הלשון הרע על אחד היה מסיח לפי תומו בדבר זה (ומה נקרא לפי תומו יתבאר בבאר מים חיים), דינא הכי: אם יש בענין הזה, אפילו אם הוא אמת – לשפטו לצד הזכות, או שענין זה הוא בעניני שלילת המעלות, או אחד משאר פרטים שבארנו לעיל בסעיף ז’, או שזה המספר לא ראה דבר זה בעצמו, רק שמע מפי אחרים, בודאי אסור לקבל הימנו ולהחליט בליבו לגנאי על חברו; ואפילו אם אין בו אחד מאלו הפרטים, מכל מקום גם-כן יש ליזהר שלא לקבל מאיש זה המסיח לפי תומו דברי גנות על חברו, וכל שכן שאסור לסמוך על זה לילך אחר כך ולספר דבר זה לאחרים או לבזותו בדברים עבור זה, וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר לענין להפסידו עבור זה בממון או להכותו חס ושלום, דודאי אסור מן התורה.

התרגום

ואם מי שסיפר לו הלשון הרע,
היה מסיח באופן תמים לכאורה,

[והגדר של מסיח לפי תומו,
הוא שבעת שהוא נושא נאומו,
רואים שאין כוונתו לגנות את עמיתו,
או לפגוע חלילה בתדמיתו,
אף לא לעורר כנגדו מדנים,
אלא מספר באופן סתמי איזה ענינים.
ובבאר מים חיים מביא סייגים,
שמטרתם את נדירותו של גדר זה להדגים,
ומסיים דבריו שכמעט קשה למצוא בעולם,
מסיח לפי תומו על פי הדינים כולם,
ועל כן שומר נפשו ירחק מזה בכל זמן,
כפי שממשיך לבאר בהמשך הסימן.]

ובכן, בענין זה ההלכה פשוטה,
גם כאשר הענין הוא אמת לאמיתה –
אם רק יכול לשפטו לצד זכות,
או שיש בענין שלילת מעלה או איכות,
או שנוגע לענין אחד משאר פרטים קטנים,
שהתבארו לעיל בסעיף ז’ בפנים,
או שזה המספר לא ראה הדבר בעיניו,
אלא שמע מאחרים על האיש וגנות עניניו.

הרי שבכל המקרים הללו האמורים,
בשום אופן אסור להאמין לדברים,
ואפילו אם שמעם ממסיח לפי תומו,
אסור להחליט לגנות חברו או “להתיר את דמו”.
ואפילו אם חסר בדיבור אחד הפרטים,
ובכך נדמה שלחובה הדברים נוטים,
מכל מקום גם כן יש להיזהר כמובא בגמרא,
כי אין מסיח לפי תומו כשר באיסורי התורה,
ומאחר והתורה עצמה אסרה לשון הרע,
על כן כל סטיה היא במיוחד חמורה.

לכן יזהר לא לקבל מאותו מסיח “תמים”,
דברים של דופי, פגמים ומומים,
וכל שכן שאסור לסמוך על הסיפור המבאיש,
כדי לגלות לאחרים הגילוי המרעיש,
או חלילה לבזותו בדברים,
בגין אותם סיפורים,
וקל וחומר בן בנו של קל וחומר,
ויובן הדבר בלא דיבור ואומר,
שאסור לגרום לו הפסד ממוני,
או להרים עליו אגרוף של רשע זדוני,
שנזקם של אלו חמור,
ואסורים מהתורה באיסור גמור.

חזרה לתוכן

כלל ז י

ההלכה

אם יש עליו דברים הניכרים, שנראה על ידי זה שמה שמספרין עליו הוא אמת, דינא הכי: אם יש בענין הזה – אפילו אם הדבר אמת – לשפטו לצד זכות, או בעניני שלילת המעלות, או בכל שאר הפרטים המבוארים לעיל בסעיף ז’, לא שייך בזה דברים הניכרים, דודאי אנו מחויבין לדונו לכף זכות, כיוון שהוא איש בינוני, כדי שלא יתבזה על ידי זה בעניניו וכנ”ל; אבל אם הוא דבר אשר אין למצוא צד זכות על העושקו, מותר להאמין ולקבל.*)

* ובכל זאת צריכין להיזהר מאוד ולחקור בשבע חקירות, אם הם באמת דברים הניכרים, וליזהר בכל התנאים שצריך לזה וכדלקמן, כי היצר מטעה את האדם בזה מאוד ומראה לו כמה דברים הניכרים שהם אמת כדי שיאמין בזה וילכדנו על ידי זה ברשת של עוון קבלת לשון הרע, ועל כן אל ימהר להקל בזה.

התרגום

ובמקרה הנוסף והמיוחד ביחס לכזה אדם,
כאשר יש לשומע עליו ידע מוקדם,
ומתוך כך יכול באופן פרטי,
לשפוט שהסיפור אכן נשמע אמיתי,

הרי שגם במצב כזה מקורי,
שהסיפור לא נשמע כלל שקרי,
בכל זאת חייב לשפטו לצד זכות,
ובמיוחד בכל הנוגע לשלילת האיכות,
שכן בהתאם לפרטים שבסעיף ז’ מבוארים,
לא שייך בזה “דברים ניכרים”,
דבודאי בהיותו איש בינוני ולא רשע,
אין לדונו לכף החובה הקשה,
כדי שלא יתבזה בעינינו בזאת,
שהרי אין כל היתר לבזות.

אולם, אם מדובר במעשה חמור,
שאין למצוא צד זכות כאמור,
מותר להאמין ולקבל הדברים,
ולא עובר בכך על איסורים.*

* אולם גם אז צריך זהירות גדולה,
לחקור שבע חקירות בתחילה,
כדי לודא שבאמת הדברים ניכרים,
ואין לענין צדדים נסתרים,
וליזהר בכל התנאים הדרושים,
שרק בגינם לקבל לשון כזאת מרשים,
כי טבעו של היצר הרע ידוע ומוכר,
שמסוגל להטעות האדם באופן ניכר,
ומראה לו כמה דברים שידמה שהסיפור אמיתי,
ולא יברר כל דבר ודבר באופן פרטי,
ובכך ילכדנו באותה מלכודת חמורה,
של עוון קבלת לשון הרע.

על כן הרוצה למנוע חטא מנפשו,
לא ימהר להקל בענין זה ראשו.

חזרה לתוכן

כלל ז יא

ההלכה

ודוקא אם הם ניכרים ממש, דהיינו שהם מגיעות לענין הסיפור, וגם ראה את הדברים הניכרים בעצמו; אבל אם הם רחוקין מזה, רק הוא כעין דבר הניכר קצת, או שלא ראה את הדברים הניכרים בעצמו, רק שמען מפי אחרים, אין לו בזה שום יתרון כלל.

התרגום

ובאשר לעצם ההיתר על סמך “דברים ניכרים”
מביא החפץ חיים מספר ביאורים,
דהיינו שהדברים יגעו לסיפור באופן ממשי,
ושגם ראה אותם באופן אישי,
אבל אם הם רחוקים מאלו הגדרים,
כגון שלא ראה במו עיניו הדברים,
או שהם ניכרים רק במקצת ולא כולם,
הרי שאין כל היתר לקבלם.

חזרה לתוכן

כלל ז יב

ההלכה

ודע, דאפילו דברים הניכרים ממש אינו מועיל רק לענין שעל ידי זה יהיה מותר להאמין בעצמו את הדבר שמספרין לו, אבל לענין ליליך אחר כך ולספר דבר לאחרים לא מהני, דלא עדיף מאים ראה בעצמו דבר גנות על חברו שאסור לספר אחר כך לאנשים, וכמו שמבואר לעיל בכלל ד’ סעיף ג’ וד’, ודע עוד, דבכל אופן אסור לסמוך על היתר זה של דברים הנכרים ממש להפסידו על ידי זה ממון או להכותו.

התרגום

וכן מזהיר החפץ חיים את המקילים,
שגם דברים ניכרים “ממש” אינם מועילים,
אלא להתיר לשומע עצמו להאמין לשמועה,
אך לא מתירים הפצת הידיעה,

כי אין כאן שום יתרון או שינוי,
משיראה בעצמו יהודי העושה דבר הראוי לגינוי,
שגם אז אסור לספר לאנשים,
כפי שהדברים בכלל ד’ היטב מומחשים,
וחוץ מזה עליך לדעת יותר,
שאסור לסמוך על זה ההיתר,
להפסידו על ידי דברים ניכרים,
להכותו או להענישו עונשים אחרים.

חזרה לתוכן

כלל ז יג

ההלכה

ולפעמים ניתן רשות לבית דין מפני צורך שעה, כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גניבה שנגנב ממנו, והוא משער בודאי בדברים הניכרים ממש שפלוני גנב ממנו החפץ, וגם הבית דין רואין את הדברים הניכרים, או שעדים העידו לפניהם על הדברים הניכרים, ניתן להם רשות להכותו כדי שיודה, אבל ליחיד, או אפילו לבית דין רק שלא נתברר להם הדברים הנכרים כי אם על ידי התובע, לא ניתן רשות לזה.

התרגום

ולפעמים ניתן רשות לבית דין לפגוע פגיעה,
לא מעיקר הדין אלא מפני צורך שעה,
כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על גניבה,
ובדברים ניכרים מייחס לפלוני החובה,
וגם בית הדין רואים את הדברים הניכרים,
או שעדים העידו על אותם הדברים,
אז ניתן להם רשות להכותו כדי שיודה,
ועל חטא גנבתו יתוודה.

אך ליחיד אסור כך לנהוג בודאי,
אפילו אם דן חברו לכף גנאי,
וגם בית הדין עצמו,
במקרה שרק התובע נשא נאומו,
ורק התובע טוען לאותם דברים ניכרים,
ודאי לא ניתנה רשות לכאלה דברים חמורים.

חזרה לתוכן

כלל ז יד

ההלכה

ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו, שאם נגנב להם חפץ ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשין שלא מן הדין כדי שיודה. ובאמת הוא שלא כדין, דלו יהא דדברים הנכרים הוא כמו ראיה לעצם המעשה, וטובי העיר חשיבי כמו בית דין, הלוא צריך שידעו מתחילה שנגנב, וגם עדים לדברים הנכרים ,או שהם בעצמם יראו (כמו במעשה דמר זוטר), אבל לא לסמוך על התובע ולהכות את ישראל בחינם. ואפילו רק להאמין לתובע בלב שאיש זה גנב מאיתו, אסור מפני קבלת לשון הרע, ועל אחת כמה וכמה לסמוך על זה ולהכותו דאיסור גדול עושים בזה, ועוברים על לאו ד”לא יוסיף”.

התרגום

ומזה ניתן לראות לגבי הדין האמור,
כיצד טועים אנשים בענין חמור,
שאם נגנב להם חפץ מרכושם,
ויש להם על אחד חשד שבו ה”אשָם”
אומרים לטובי העיר הבכירים,
שיש להם עליו דברים ניכרים,
והללו מכים ועונשים על פי כללי הדינים,
כדי שהלה יודה שגנב אותם קנינים,
ובאמת דבר זה נוגד את הדין,
ויש לכך כמה וכמה צדדין,
שגם אם היינו אומרים,
שאותם דברים ניכרים,
הם כמו ראיה לעצם המעשה האמור,
וטובי העיר נחשבים לבית דין גמור,
הלא גם אז צריך לדעת לכתחילה ולא בדיעבד,
שאותו חפץ אכן נגנב ולא סתם אבד,
וגם צריך עדים לדברים הניכרים,
או שבעצמם יראו סימנים ברורים,
שרק אז הענישה הותרה,
(כמעשה דמר זוטרא
שבבבא מציעא דף כד עמוד א’ הובאו הדברים,
שם הוכה גנב על סמך דברים ניכרים)
אבל בודאי שאין לקבל דברי התובע בעינם,
ולהכות בגינם את ישראל בחינם,
ואפילו רק להאמין לתובע, ולקבל בלב ענינו,
שאיש זה אכן גנב מאיתו קנינו,
גם זה אסור ומהווה עבירה,
מפני איסור קבלת לשון הרע.

ועל אחת כמה וכמה שאסור לסמוך על כזו עדות,
כדי להכותו חס ושלום מכת מרדות,
ובזה עושים איסור גדול ונורא,
של לאו ד”לא יוסיף” האמור בתורה.

חזרה לתוכן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *