כלל ד

תוכן העניינים

הקדמה
כלל ד א
הערת שוליים כלל ד א
כלל ד ב
כלל ד ג
כלל ד ד
כלל ד ד – המשך
כלל ד ה
כלל ד ו
כלל ד ז
כלל ד ז – המשך – בבאר מים חיים
כלל ד ח
כלל ד ט
כלל ד י
כלל ד י"א
כלל ד י"א – המשך 1
כלל ד י"א – המשך 2
כלל ד י"א – המשך 3
כלל ד י"א – המשך 4
כלל ד י"ב
כלל ד י"ב – המשך

הקדמה

ההלכה

בכלל זה יבואר איסור לשון הרע מבין אדם למקום, ותיקון על חטא זה. ובו שנים עשר סעיפים.

התרגום

חזרה לתוכן

כלל ד א

כלל זה, המונה סעיפים תריסר,
דן בענין נוסף בו הדיבור נאסר,
והוא בדברים שבין האדם לבורא,
וכיצד לתקן אם חטא זה קורה.

ההלכה

אסור לספר על חברו – אפילו שלא בפניו, והוא אמת, דבר שיתבזה על-ידי זה. ולא מבעי בדברים של גנאי בעלמא, כגון לזכור עליו מעשה אבותיו וקרוביו, או לזכור עליו מעשיו הראשונים, בין שהיו דברים שבין אדם למקום או דברים שבין אדם לחברו, כיוון שהוא מתנהג עתה כשורה, אסור לגנותו בזה ולשון הרע מקרי; אלא אפילו אם ראהו זה מקרוב בינו לבין עצמו שעשה דבר שאין ראוי על פי הדין, והוא מהדברים שבין אדם למקום (דבדברים שבין אדם לחברו יש בזה חילוקים רבים, ונבאר אם ירצה השם לקמן בכלל י), גם כן אסור לגנותו בזה אפילו שלא בפניו, אם לא על פי הפרטים המבוארים לקמן בסעיף ז'*).

התרגום

לא יאמר על ידידו,
דבר שיתבזה על ידו,
אפילו אם אמת היא אותה אמירה,
ואפילו אם אמרה בפניו בצורה ישירה,

ואין מדובר רק בדברים של גנאי,
שלאומרם אסור בודאי,
כגון לזכור מעשי אבותיו וקרוביו,
או לזכור מעשיו בטרם התחרט ושב,
שבין מדובר בחטאים בין האדם לאל,
בין בחטאים כלפי אדם אחר מישראל,
כיוון שהוא מתנהג עתה כשורה,
אם יגנהו הרי זה לשון הרע,
אלא, אפילו ראה לאחרונה בעצמו,
כיצד עושה דבר שאין הדין עימו,
והוא מהדברים שבין האדם למקום יתברך,
אסור לו לגנותו עבור כך.

כמה גדול איסור לשון הרע,
שאפילו דבר אמת אסרה התורה,
ואין זה משנה אם מכסה הדברים,
ומקפיד לאומרם במסתרים,
כי דיבור נסתר כזה הוא לא רק אסור
אלא בזה מקבל על עצמו גם כן ארור
שהרי כתוב בתורה, בין היתֶר,
"ארור מכה רעהו בסתֶר".

ואפילו שלא בפניו ישירות,
גם כן אסור אדם זה לגנות,
אלא על פי הפרטים המתירים,
שבסעיף ז' לקמן מובהרים.

(ובאשר לדברים שבין אדם לחברו,
אם מותר לגנות העברין בדברו,
יבואר, אם ירצה השם, בסימן י' להלן,
שם תובאנה הלכות אלו כולן).

חזרה לתוכן

הערת שוליים כלל ד א

ההלכה

* ודע, זכל זה בסתם איש ישראל, כמו שיבואר לקמן בסעיף ג', אבל אם נתברר לו לפי הענין שסיבת העבוון הוא מפני שיש בוא אפיקורסות חס ושלום, על איש כזה לא נצטוינו בלאו ד"לא תלך רכיל", שאיננו בכלל "עמיתך". ופרטי דין האשי הזה מבואר לקמן בכלל ח'.

התרגום

* וכל זה בסתם יהודי מדובר,
כפי שבסעיף ג' לקמן יוסבר,
אבל אם יתברר מתוך עיון בדבר,
כי מתוך אפיקורסות על המצוות הוא עבר,
הרי על איש כזה את העקרון אין להחיל,
כי לא נצטוינו עליו בלאו "דלא תלך רכיל",
שכן איננו בכלל "עמית" נאמן,
כמבואר בכלל ח' לקמן.

חזרה לתוכן

כלל ד ב

ההלכה

ואין חילוק בזה אם הוא לאו גמור או עשה גמורה דאוריתא המפרסם שהוא אסור, שבודאי יתבזה מאוד לפני השומע על ידי סיפורו, אפילו אם הוא דבר שאין נזהרין בזה הרבה מהמוני ישראל ואין לו בזה גנות גדול כל-כך, כגון לומר על אחד שאינו רוצה ללמוד תורה, או שדבר פלוני שסיפר הוא שקר (אם לא שיש תועלת בזה שהודיע לחברו שהמעשה הוא שקר ומכוון רק לתועלת, וכעין שנבאר לקמן בכלל י') וכל כיוצא בזה, אף על פי כן אסור, כיוון שעל כל פנים לפי דבריו הוא איש שאיננו מקיים את התורה, ואפילו לספר עליו בענפי המצוות כגון שהוא עצרן בממון ואינו מכבד שבת כראוי, שדבר זה נכלל במצוות עשה ד"דכור" וכמו שכבת בספר "חרדים" או אפילו הוא מלתא דרבנן בעלמא שהם אמרו שאין ראוי לעשות זה הדבר לכתחילה, והוא מספר עליו אפילו שלא בפניו, והוא אמת, שראהו בעצמו שעשה הדבר הזה, גם כן אסור.

התרגום

ואין חילוק אם עבר האיש על מצוות התורה,
בין לאו גמור, בין מצוות עשה גמורה,
שאז ודאי יתבזה מאוד בפני שומע הדיבור,
כי חומרת האיסור ידועה לכל הציבור,

אלא אפילו באותם הדברים,
בהם אין המוני ישראל נזהרים,
ואין גנאי כה גדול בדבר,
למרות שעל המצוות בודאי עבר,
כגון, לומר על פלוני,
שאין לו טבע למדני,
ולכן ללמוד תורה אינו רוצה,
ומבית המדרש תמיד יוצא,
או לומר שפלוני דיבר שקרים,
(אלא אם צריך להזהיר חברים,
והוא מכוון רק לתועלתם,
שרוצה למנוע בידי שקרן נפילתם,
וכפי שבכלל י' יובאו הסברים,
מתי מותר לגלות הדברים),
אף על פי כן, דיבור זה אסור,
כי רומז שאיש זה מוכן מהתורה לסור.

ואפילו לספר עליו בענפי המצוות,
ולא חלילא בעיקרי החובות,
כגון שהוא עצרן בממונו,
ואינו מכבד השבת כראוי במעונו,
שדבר זה נכלל במצוות עשה "זכור",
ומעמיד בזאת חברו באור שחור,
או אפילו הקלים בדברי חכמים,
שאמרו על דברים מסוימים,
שאין ראוי לעשותם לכתחילה,
אם כי בדיעבד אינם בשלילה,
מספר עליו אפילו שלא בפניו,
ואמת הדבר שכך ניהל עניניו,
כי הוא בעצמו ראה האיש,
שאת ריחו עתה בא להבאיש,
בכל זאת גם זה אסור,
ואדם כשר מדבריהם לא יסור.

חזרה לתוכן

כלל ד ג

ההלכה

אך יתחלק זה הדין לפרטים אחדים, וכמו שאבאר. דאם הוא איש בינוני כסתם איש ישראל, שדרכו להשמר מחטא ונכשל בחטא רק לפעמים, ויש לתלות שעשה דבר זה שלא במתכוון, או שלא היה יודע שדבר זה אסור, או שהיה סבור שהוא חומרא ומדה טובה בעלמא שהכשרים נזהרים בזה, אזי אפילו ראוהו כמה פעמים שעבר על זה, בודאי יש לתלות בזה ואסורים לגלותו כדי שלא יהיה לבוז בעיני עמו, ואפילו בעיני עצמו גם כן לא יתבזה, ואסור לשנוא אותו עבור זה, דצריך לדונו לכף זכות, והוא מצוות עשה דאורייתא של "בצדק תשפוט עמיתך" לכמה פוסקים.

התרגום

אך דין זה מתחלק לפרטים אחדים,
כפי שיבאר החפץ חיים את כל הצדדים.
כי אם מדובר באיש בינוני,
כסתם כל איש ישראל אלמוני,
שדרכו להשמר ברגיל מהחטא,
ורק לפעמים סוטה מתורת האמת,
ויש לתלות שלא התכוון להרע,
או שלא ידע שמדובר בעבירה,
או שהיתה לו סברה,
שאין זו אלא חומרא,
ומידה טובה בלבד בה ניתן להתגדר,
שהכשרים נזהרים בה מתוך רצון להדר.
אזי, אפילו ראהו כמה פעמים,
שעבר על מצוות חכמים,
ודאי יש לתלות בזה התירוץ,
ואסור לגלות קלונו אל החוץ,
שלא יהיה לבוז בעיני עמו,
אף שלא יתבזה בעיני עצמו.

ואסור לשנוא אותו על כך,
ולדונו לכף זכות יש הכרח,
ומספר פוסקים אף סבורים,
שיש חומרה יתרה לדברים,
ואין זה רק ענין של שמירה על תדמית,
אלא מצוות עשה לשפוט בצדק העמית.

חזרה לתוכן

כלל ד ד

ההלכה

אבל אם יראה להן שהחוטא ידע את עצם איסורו וגם במתכוון עשה את החטא, כביאת עריות וכילת דברים אסורים וכיוצא בזה שנתפשט ידיעת איסורן בישראל, תלוי בזה: אם הוא אדם בינוני בשארי דברים, שדרכו להשתמר על פי הרוב מהחטא, ובזה לא ראוהו שנכשל רק פעם אחת בסתר, אסורין לגלות את חטאו לאחרים אפילו שלא בפניו. והמגלה אותו אשום אשם על זה, כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה ויגוניו ברעיוניו על זה החטא, והוא נשוא עוון לפני השם, כי עיקר התשובה לפי מרירות הלב, וכשיספר זה את החטא לפני ההמון יהיה לבוז ולקלון בעיניהם אחר אשר ניחם על רעתו ונסלח לו על עוונו, על כן יחטא ואשם האויל המזכיר עוונו. ואפילו לדייני העיר אין לגלות, ואף שיש איתו עד להקים דבר (דאי לא, בלאו הכי אסור לגלות, כי אסורין הדיינים להאמין לדבריו ויחזיקו אותו רק לבעל לשון הרע, וכמו שנכתוב אחר כך), כיון שלא יהיה תועלת מדבר זה, רק צריך להוכיח אותו בינו לבין עצמו על אשר המרה את אלוהיו בחטאו, ושיראה לגדור את עצמו מכאן ואילך מהסיבות שהביאוהו לזה, כדי שלא יבוא עוד לידי חטא. ויזהר המוכחיחו לדבר לו בלשון רכה כדי שלא יכלימנו, כדכתיב: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

התרגום

אך אם נראה שידע החוטא את עצם האיסור,
ובמתכוין מן המצוות הזיד לסור,
כגון מאכלות אסורים וביאת עריות.
שחומרתן ידועה לבריות,
אזי כשבאים לשפוט זה האיש,
את כלל הנהגתו צריך להדגיש.

אם הוא אדם בינוני בשאר דברים,
ונזהר על פי רוב מענינים אסורים,
וגם בחטא זה נכשל פעם יחידה,
ואף בסתר היתה אותה מעידה,

הרי שאסור לגלות חטאו לאחרים,
אפילו אם לא בפניו יאמרו הדברים,
והמגלה מעשיו ברבים יהיה אשם,
כי אולי כבר שב החוטא לפני השם.

אולי כבר חזר בו מדרכו הרעה,
והתוודה בפני השם כי טעה.
ועתה, לאחר שהתחטא בפני קונו,
נאות כבר השם לשאת עוונו.

כי בידוע שבמרירות הלב עיקר התשובה,
ומה לו שידון אותו עתה לחובה?
ואם יפיץ סיפור החטא בציבור,
יגרום לו קלון בזה הדיבור,
ומאחר ונסלח לאיש עוונו,
יחטא האוויל המזכיר את קלונו.
ואפילו אם יש עד נוסף לדבר,
היכול להעיד העבירה שעבר,
אסור לגלות אף לדייני העיר,
ואת עיניהם בענין זה אין להאיר,
כי לא תהיה תועלת בכך,
ולכן לשתוק הוא מוכרח.

(וכפי שיובא בהמשך הענין,
בכל מקרה אין לגלות לדיין,
שכן נאסר על הדיין להאמין לדבריו,
והוא מצווה להשליכם לאחריו,
ולהחזיק את המעיד עצמו,
כבעל לשון, המדבר רע בעמו),

לכן, רק יוכיח את האיש בינו לבינו,
על אשר הימרה בחטאו את קונו,
ויסביר לו כיצד יגדור עצמו להבא,
מהגורמים שהיו לחטא הסיבה,
וכיצד אם יגדור עצמו וירחיק מעברה,
יקים לו תריס בפני היצר הרע.

אך צריך המוכיח להיזהר,
פן יהיה כמתיהר,
ורק בלשון רכה ידבר עימו,
כדי שחלילא לא יכלימו.
כי התורה כתבה להוכיח את העמית,
ולא לשאת עליו החטא הממית.

חזרה לתוכן

כלל ד ד – המשך

ההלכה

וכל זה שכתבנו הוא אפילו אם הוא רק אדם בינוני בשאר דברים, וכל שכן אם הוא איש תלמיד חכם וירא חטא אך עתה גבר יצרו עליו, בודאי עוון גדול הוא לפרסם חטאו, ואסור אפילו להרהר אחריו, כי בודאי עשה תשובה, ואף אם יצרו נתחזק עליו פעם אחת – נפשו מרה לו אחר-כך על ולבבו ירא וחרד מאוד על אשמתו, וכמו שאמרו חז"ל: אם ראיתה תלמיד-חכם שעבר עברה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שבודאי עשה תשובה. *

* וכל זה שכתבנו באלו הסעיפים הוא בשאין הדבר הזה מועיל לאפרושי מאיסורא, אבל אם הוא מועיל לאפרושי מאיסורא, כגון שראה לאשת איש שזינתה, דמין הדין נאסרה עבור זה להבעל, אפילו ראה דבר זה ביחידי, צריך לגלות לבעל כדי להפרישו מאיסור. ודוקא אם ראה בעצמו שזינתה, דמין הדין נאסרה על ידי זנות לבעל; אבל אם שמע זה מאנשים אחרים, דמין הדין לא נאסרה על ידי זה לבעל, או שאר אופנים כיוצא בזה, אסור לגלות. ואפילו אם ראה בעצמו שזינתה, לא יגלה רק אם הוא משער שאפשר שהבעל יאמין לו כבי תרי ויפרוש על ידי זה ממנה, אבל בלאו הכי אסור לו לגלות דבר לבעל, וכל שכן לזולתו.

התרגום

* ומהכללים הנ"ל באמת אל תסור,
כשאין מועיל הדבר להפרישו מאיסור.
אולם, אם יכול להפרישו מאיסור בעצם דברו,
כגון שראה אשת איש שזינתה עם חברו,
שאז מן הדין נאסרה בכך על בעלה,
הרי אפילו עד יחידי צריך לחשוף הנבָלָה,
ולגלות לבעל מעשי אשתו,
כדי למנוע ממנו לחטוא.

וזאת, אם ראה בעצמו שזינתה האשה,
שאז מן הדין נאסרת וצריך לגרשה.
אך אם רק שמע על המעל,
שאין בכך לאסרה על הבעל,
או שאר אופנים בהם אין חובה לגרשה –
ישתוק ולא יגלה חרפת האשה.

ואפילו אם ראה בעצמו שזינתה,
לא יגלה לבעלה חרפתה,
אלא אם משער וסבור,
שיאמין בעלה לזה הדיבור,
ויקבל את דבריו כשני עדים,
ויפרוש על ידי זה מאותה אשת דודים.
אך אם הבעל לא יקבל הדברים,
אסור לגלות לו, ובודאי שלא לאחרים.

ובכל שכתבנו לגבי אותו פלוני,
התייחסנו לאדם שהוא רק בינוני,
על אחת כמה וכמה תלמיד חכם,
שרק לרגע גבר עליו יצרו החם,
ורק עתה נפל ברשת החטא הנורא,
אך ברגיל מדקדק במצוות התורה,
ודאי שעוון גדול לפרסם מעידתו,
ולהפיץ בציבור כי הפר את דתו.

ואסור אפילו להרהר אחריו לכף חובה,
כי בודאי עשה כבר תשובה,
ואף אם יצרו הסיתו הפעם להרע,
ודאי שאחר כך נפשו שבורה ומרה,
ולבבו ירא וחרד מאוד על אשמתו,
ועצם החרדה היא עיקר תשובתו.

וכמו שכתבו חז"ל בגמרא,
שאם ראית תלמיד חכם שבלילה עבר עבירה,
אל תהרהר אחריו ביום במחשבה,
כי בודאי כבר עשה הוא תשובה.*

חזרה לתוכן

כלל ד ה

ההלכה

אבל אם הוא רואה שהחוטא הוא מהאוילים הלצים השונאים למוכיחם, כדכתיב: אל תוכח לץ פן ישנאך, ובודאי לא יתקבלו דבריו באזניו, ואנשים כאלו בנקל להם לשנות באיוולתם, ואם כן יוכל להיות שיבוא עוד הפעם לידי חטא, על כן טוב להם שיגידו לדייני העיר כדי שהם ייסרוהו על עוונו ויפרישוהו מהאיסור על להבא. ונראה, דהוא הדין לקרוביו של החוטא, אם דבריהם יהיו מתקבלים לו, ועיין בבאר מים חיים. וכל כוונת המספר תהיה לשם שמים ובקנאת השם, לא בשנאתו לו על דבר אחר. והשופטים גם כן ייסרו את החוטא בהצנע, ולא ילבינו פניו ברבים, כדכתיב: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וכל זה אם ראוהו בשנים, אבל אם הוא עד אחד לא יעיד על חברו, כי עדותו חינם, לפני שאין סומכין עליה, כמו שנאמר: לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת, לכן מוציא שם רע יחשב. ואמרו רבותינו: כל המעיד יחידי על חברו בדבר עברו וכו'. ואמרו חז"ל: שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן, ואחד מהם: הרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו ביחידי. אך יכול לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו, אם ידע כי יאמין דבריו כדברי שני עדים. ומותר לרבו לשנוא אותו עבור זה ולהתרחק מחברתו עד אשר יוודע לו ששב מדרכו הרעה, אבל אסור לרבו לספר דבר זה לאחרים, דלא עדיף מאם ראה בעצמו, וכמו שכתבנו לעיל בסעיף ד'.

התרגום

אך אם רואה שאותו איש מעללים,
נמנה על אותם לצים אווילים,
השונאים את מוכיחי עוונם,
והדברים לא מתקבלים על אוזנם,
וברור לו שאותו איש,
את דרכיו בנקל ימשיך להבאיש,
ויבוא עוד פעם לידי חטא,
אם לא יובא בפני דיין או שופט,
אזי טוב לספר הדבר לדייני העיר,
כדי שהם את עיני החוטא יוכלו להאיר,
ובהענישם אותו במיני ייסורים,
יפרישו אותו מן האיסורים.

ונראה שהוא הדין לגבי הקרובים,
אם יהיו דבריהם על לב החוטא מתיישבים,
[אך לגבי הקרובים קיימת בעיה,
שמא לא יאמינו לסיפור שהיה,
וזהו אכן דבר המצוי לרוב,
שלא ירצו לשמוע רעה על קרוב,
ואז, למרות הכוונות המעולות,
יכול לעורר בכך מחלוקות גדולות,
ולכן, אם סבור שידחו סיפור המעשה,
עדיף שישתוק וישב ולא תעשה!]

וכל כוונת המספר במסירת האשם,
תהיה לשם שמים ומתוך קנאה לשם,
שהגילוי מותר רק מתוך כזאת קנאה,
ולא מתוך, חלילה, שנאה.

ואף על השופטים להלבין פניו ברבים נאסר,
כשיבואו ללמד לחוטא לקח מוסר,
כי כתוב להוכיח את העמית,
ולא לשאת עליו חטא להצמית.

וכל האמור הוא אם ראוהו בשניים,
שאז יש תוקף למראה העיניים,
אך עד אחד לא יעיד בדברו,
על כך שראה מעידת חברו.
כי עדות זו תהיה סתם לחינם,
שהרי לא יסמכו השופטים עליה דינם,
כי נאמר: "לא יקום עד אחד באיש",
"לכל עוון ולכל חטאת", ככל שיבאיש.

וכל העובר על דין זה של תורה,
רק יחשב בעצמו למוציא שם רע,
שכן כבר גינו רבותינו בגמרא,
כל המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה,
ובין שלושה דברים שמנו חכמים,
כשנואים על אבינו שבשמים המלא רחמים,
מנו גם הרואה דבר ערווה בידיד,
ומעיד בו על כך ביחיד.

אך יכול לגלות בהצנע לרבו ולאיש סודו,
אם יודע שיאמין לו כשני עדים, בהיותו ידידו,
ורבו חייב לשמור הדבר בסתר גמור,
אך מותר לו לשנוא ולהתרחק מהאיש האמור,
וזאת עד שיוודע לו ששב מדרכו הרעה,
שאז אסור להמשיך לצררו בדעה.
והסיבה שלרבו אסור לספר לאחרים,
היא שאין זה עדיף מאילו ראה בעצמו הדברים,
ומאחר וממצב למצב שינוי יתכן,
ינהג כמו בסעיף שהובא קודם לכן.

חזרה לתוכן

כלל ד ו

ההלכה

ונראה לי עוד, באיש אשר משפטו לשנות באוולתו, שאף אם רבו איננו צנוע כל-כך ואפשר שיתודע ממנו להמון, אבל הוא איש שדבריו יהיו נשמעין בתוכחה לחוטא שלא ישנה עוד באיוולתו, אפשר גם-כן שמותר לגלות לו, כיוון שכוונת המספר הוא לתועלת החוטא ולא לגנותו. ועתה נחזור לענינינו הנ"ל, דאפילו אם ראוהו שנים בעת עשיית החטא והוא איש שנקל לו לשנות באיוולתו, אף על פי כן אין מותר רק לגלות לדייני העיר ולא לאחרים, כי על כל פנים הלוא לא ראינוהו שעבר על זה האיסור רק פעם אחת, אולי גבר אז יצרו עליו ואחר כך שב בתשובה ונאנח במרירות לב על זה, על כן לא יצא החוטא עדיין מכלל "עמיתך" בזה.

התרגום

ובאיש אשר משפטו לחזור ולחטוא,
ויכול להועיל אם יוכיחו אותו,
הרי אפילו אם רבו אינו צנוע,
ומלהפיץ הדברים ברבים לא יהיה מנוע,
אם החוטא נשמע לאותו רב,
ויקבל על עצמו תוכחת דבריו,
אפשר שגם במקרה זה מותר לגלות,
כי המספר הרי אינו מתכוון לגנות.

אולם, חוזר החפץ חיים ומדגיש,
שנושא זה הוא בעייתי ורגיש,
וכי אפילו אם ראו שנים מעידתו,
וזה הוא איש שבנקל יחזור ויחטוא,
אף על פי כן אסור לגלות הדברים,
לא לדייני העיר ולא לאחרים,
אם ראו אותו חוטא רק פעם יחידה,
ולא ראוהו מועד שוב באותה מעידה.

כי הרי אפשר שגבר אז יצרו עליו,
ואחר כך התחרט על כך ושב,
ונאנח על כך במרירות לבבו,
שהוא עיקר התשובה ומכפר על חובו.
ואם כך אכן היה הדבר,
הרי למרות העבירה שעבר,
מכלל "עמית" לא יצא החוטא,
והמדבר בו רעות הוא אויל ושוטה.

חזרה לתוכן

כלל ד ז

ההלכה

וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים, או שאינו נזהר מעברה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עברה, דהיינו בין שאותה העברה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד או שעבר במזיד כמה פעמים עברה אחת המפורסמת לכל שהיא עברה, אם כן מוכח מנה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ה' כי אם בשרירות לבו הוא הולך ואין פחד אלוהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו, בין בפניו, בין שלא בפניו. ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר, ויש לשפטו לצד הזכות ולצד החוב, צריך לשפטו לצד החוב, אחרי שנתחזק לרשע גמור בשאר עניניו. וכן אמרו רבותינו: לא תונו איש את עמיתו – עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו בדברים, ואשר לא שת ליבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו: מפרסמין את החנפים מפני חילול השם, וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים ולשפוך בוז עליו עד שיחזור למוטב, וכמו שכתב הרמב"ם בסוף פרק ו' מהלכות דעות, אך יש ליזהר שלא לשכוח פרטים אחדים המצטרכים לזה וכתבתים בבאר מים חיים.

התרגום

החפץ חיים כותב ומבהיר
שהדינים הנ"ל אמורים באיש הזהיר,
שדרכו להתחרט על מעשיו הרעים,
ולא יצא מכלל עמיתים ורֵעִים.
אף אם בבחינת עניניו,
נמצא שאין פחד אלוקים לנגד עיניו
ותמיד מטה דרכו אל הרע,
ועובר במזיד על חוקי התורה,
כגון הפורק מעליו עול מלכותו יתברך,
ומתנהג כאילו במצוות אין הכרח,
או שאינו נזהר באיסור של תורה,
אשר ידוע לכל שהוא עבירה,
כלומר, אם את העבירה שהוא רוצה לגלות
כדי למנוע משאר העם תקלות,
עשה החוטא מספר פעמים בזדון
או שכמה פעמים עבר האיש הנדון,
עבירה אחת המפורסמת לכל כעבירה,
וכולם יודעים שהיא אסורה,
אזי מוכח מכך בבירור,
שאותו אדם עשה האיסור,
ועל דברי השם עבר,
לא מחמת שיצרו גבר,
אלא מפני שעושה בשרירות עניניו,
ואין פחד אלוקים לנגד עיניו,
לכן מותר להכלימו ולדבר עליו רע,
בין באופן פרטי בין בחברה,
ואם אותו איש יעשה מעשה,
או ידבר באיזה נושא,
שניתן לשפטו לכאן או לכאן,
לצד מקולקל או לצד מתוקן.
הרי אחרי שמתחזק כרשע גמור,
צריך לשפטו לצד החוב החמור.
כי העמידו רבותינו דבר על אמיתתו:
"לא תונו איש את עמיתו",
דהיינו, אל תונה בדברים,
את מי שאתך בתורה ומצוות חברים,
ועל כן, מי שלא שת ליבו לדבר השם,
וברור כי בפריקת עול הוא אשם,
מותר להכלימו במעלליו,
ולדבר רעות עליו,
להודיע תועבותיו בראש חוצות,
ולשפוך עליו בוז ונאצות.
ועוד אמרו: מפרסמים את החנפים,
שמעשיהם אינם יפים,
אך כצדיקים מתהללים,
ושם שמים מחללים.
וכל שכן אם הוכיח את אותם בני-אדם
והם לא משכו מהחטא את ידם,
שאז מותר לפרסמם בציבור,
ולבזותם במעשה ובדיבור,
עד שיחזרו מדרכם הרעה,
ותשוב להם צלילות הדעה.
וכמו שהביא הרמב"ם בכתביו,
הלכות דעות בסוף פרק ו',
שמותר לשפוך בוז על זה האיש,
ואת ריחו בציבור להבאיש,
עד שיחזור למוטב,
להאמין בשם ולקיים מצוותיו,
אך יש ליזהר לבחון כל הצדדים,
ולא לשכוח פרטים אחדים:
[ופרטים אלו וכמה תנאים,
הובאו בקיצור בבאר מים חיים]:

חזרה לתוכן

כלל ד ז – המשך – בבאר מים חיים

ההלכה

באר מים חיים (סק"לב) ד"ה פרטים אחדים:
ואכתבם בקיצור כפי מה שעולה מהכלל י' דלקמן: א) שהעולות שעל ידן הוסכם בעיניו שהוא רשע יראה אותן בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתחזק בעיר לאיש רשע עבור השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד. ב) אם הם אינן דברים פשוטים כל כך כאכילת דברים אסורים וכיוצא באלו, רק מצד שהוכיח אותו, צריך שיתבונן היטב על פי דרכי התורה אם הו באמת עוון, ולא יחליט תיכף את הענין בדעתו. ג) שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ד) שיכוון לתועלת, דהיינו כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, גם אולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, אבל לא יתכוין המספר להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו, רק מצד האמת. ה) שלא יטמין עצמו לגנותו בצנעה ובפניו יחניף לו, רק כשיספר יספר בפרסום, אם לא שיש לו ממנו אימה שיש לאל ידו להרע עמו, או מפני חשש מחלוקת מותר לגנותו בצנעה, בפני כל אחד ואחד, והכל יתכוין לשם שמים כדי להשניאו שלא ילמדו ממעשיו. ולענין אם צריך להוכיחו עיין לקמן בכלל י' בבאר מים חיים סק"ל. וכל אלו הפרטים שהוצרכנו לא איירינן בפורק עול מלכות שמים מעליו לגמרי חס ושלום, רק דאינו נזהר מעבירה אחת שמפורסמת בישראל לאיסור וכנ"ל.

התרגום

חזרה לתוכן

א) שיראה בעצמו במו עיניו,
את אותו איש בקלקלת עניניו.
ולא על ידי שמיעה מאחרים,
שעל אותם ענינים מספרים,
וזאת כמובן, אם לא מדובר ברשע,
לגביו הדעה בעיר כבר גובשה,
ומרוב שמועות רעות,
הוכחה רשעתו לכל הדעות.

ב) אם לא מדובר בדבר פשוט,
שברור שליהודי לעשותו אין רשות,
כגון אכילת מאכלות אסורים,
ושאר חטאים פשוטים וברורים,
צריך שיתבונן בצורה זהירה,
על פי כל דרכי התורה,
כדי לודא שיש כאן עבירה ניכרת,
ולא יחליט הענין בצורה נמהרת.

ג) שיספר בדיוק כשיעור העוולה,
ולא יאדירה ולא יגדילה.

ד) שיתכוון במפורש לתועלת,
עת שמביע דעתו השוללת,
דהיינו שיתכוון להשמיע דברי גנאי,
נגד העובר על תורה מסיני,
ובכך יתרחקו מדרך הרשע,
וימנעו מחטא ומפשע,
אף החוטא בעצמו,
עת יגונה בעיני בני עמו,
אולי ישוב מדרכיו הרעות
וילך בדרכים מתוקנות ונאות.
אולם המחליט את חברו לגנות,
יזהר מאוד שלא להינות,
ולא לגנותו מצד שנאה,
אלא רק מצד האמת וישרות הדעה.

ה) כמו כן, חייב המספר להיות קשוב,
לתנאי נוסף וחשוב,
והוא שלא יגנהו בצנעה במסתרים,
ובפניו יחמיא לו ויקשור לו כתרים.
אלא, יספר הכל בגלוי,
ולא יאמר הדברים באופן סמוי.

כלל ד ח

ההלכה

כשבית דין אומרים לאדם דין אחד במה שהוא בקום ועשה, בין שהוא דברים שבין אדם למקום או דברים שבין אדם לחברו, ואינו רוצה לקיים בשום אופן, ואין לו תשובה במה שאינו מקיים, מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גמנותו בספר הזכרונות לדור דורים. ואם השיב תשובה באמתלאות שתלוי לפי דבר המסור ללב. דינו כך: אם אנו מבינים שהתשובה זו איננה אמת רק להוציא מדעתנו, אין אנו צריכין להאמינו ומותר לספר בגנותו, ואף לרשום כנ"ל, אבל אם הדבר ספק אסור לספר בגנותו.

התרגום

כשבין דין מאוחד,
אומרים לאדם דין אחד,
וגוזרים על אדם מצווה
שבקום ועשה היא חובה,
בין דברים בין אדם לאלוהיו,
בין דברים בינו לבין חבריו,
שאז המצווה קיימת ועומדת,
גם אם דעתו בה מורדת –
אם אינו רוצה לקיימה,
ואין לו תשובה במאומה,
מותר לספר בגנותו,
כי אין כאן דבר לזכותו,
ואף לרשום גנותו בספר הזכרונות,
למען יזכר בין עושי הזדונות.

ואם השיב באמתלאות או תרוצים,
את דינו כך חורצים:
אם מבינים שתירוצו בדיה כוזבת,
שמטרתה רק לשחררו מחובתו הכואבת,
אזי אין חייבים להאמינו,
ומותר לגנות התחמקותו מדינו,
ואף לרשום גנותו בספר כנזכר,
למען יהיה עוונו לכל ניכר.
אך אם יש לנו ספק בענין,
שמא באמת מנוע מלקיים מצוות הדיין,
אז הרי אסור לספר בגנותו,
ויש להטות את הכף לזכותו.

כלל ד ט

ההלכה

ועתה נחזור לענין שפתחנו בו, דממה שכתבנו בראש הסימן נלמוד דאסור לגנות את חברו לספר עליו מדות המגונות שיש לו, כגון שראה עליו שנתגאה או כעס בדבר שלא כהוגן או שארי מידות מגונות, דזה ודאי גנאי חמור הוא, ואף שהוא אמת – מי יודע אם לא עשה תשובה וליבו מר לו על המידות הרעות האלו; ואפילו אם הוא רואה עליו שהורגל באותן המידות הרעות ואין ליבו מר עליהם כלל, אף על פי כן, אסור לו לילך ולהלעיג עליו, דאולי אינו יודע את חומר איסורן, כי באמת זה אנו רואין בחוש לכמה אנשים – ואפילו מבעלי תורה – שאין מחזיקין המידות הרעות האלו לאיסור גדול כל-כך כמו שהם על פי אמת למתבונן בהם בכתובים ומאמרי חז"ל, רק לדבר שאינו הגון סתם, ואולי גם החוטא הזה דעתו כן, ואם היה יודע את חומר איסורן כמו שהם, אפשר שהיה מתחזק בכל כוחותיו שלא לעבור עליהן (וכבר נמצא בשבט סט. "שגג בכרת והזיד בלאו שמה שגגה"); ואדרבה, אם רואה אותו שהורגל באחד מהמידות הרעות הנ"ל יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן, ובזה יקיים מצוות עשה ד"הוכח תוכיח את עמיתך", ואפשר שיודה לו שעולה הוא עושה, אבל עתה דרכו ישרה בעיניו, וכמו שנאמר: כל דרך איש ישר בעיניו, על כן אסור להחזיקו על ידי זה לרשע ולילך לספר עליו.

חזרה לתוכן

התרגום

ועתה ידובר, לקמן,
בדברים שנזכרו בראש הסימן,
שם למדנו שאסור את חברו לגנות,
לספר שיש לו מידות מגונות,
כגון שראה שכעס או נתמלא גאווה,
או מידה אחרת שאינה טובה,
שזה ודאי גנאי גמור,
אף אם הוא אמת, כאמור.
כי מי יודע אם לא עשה תשובה,
ונפשו על מידותיו הרעות כאובה.
ואפילו אם רואה שאין כוונתו לתקן,
כי במידות אלו כבר רגיל וזקן,
ומרוב שלעומק מידות אלו צלל,
אין ליבו מר עליו כלל,
אף על פי כן, אסור להלעיג עליו,
שמא אינו מודע לחומרת מעלליו.

כי כבר ראינו בעליל בחושים,
שזה מצוי אצל כמה אנשים,
ואפילו בעלי תורה,
שהיו צריכים לדעת לכאורה,
שאינם מתייחסים למידות הרעות,
בחומרה הראויה לבעל דעות,
ואינם רואים בהם איסור חמור,
כפי שמתברר מחז"ל באופן גמור,
אלא רואים במידה הרעה,
סתם מידה שאיננה נאה.

ואולי גם חוטא זה שבו מדובר,
אם היה יודע חומרת העברות שעבר,
היה מתחזק בכל כוחותיו,
לתקן ולשפר מידותיו.
(וכבר נמצא במסכת שבת בדף סט'
דוגמא של אדם ששגג בכרת,
שאם הזיד אחר כך בלאו,
נחשבים רק לשגגה מעלליו).
ואדרבה, אם רואה אותו שהורגל,
במידות הרעות הנ"ל,
יסביר לו את חומרת האיסור,
ויבקשו מדרכו הרעה לסור,
ובזה יקיים מצוות עשה מפורשת,
שלהוכיח את העמית דורשת,
ואפשר שיודה לו שפשע בעניניו,
אבל עתה דרכו ישרה בעיניו,
כפי שאמר במשלי המלך שלמה,
שכל דרך איש תִישר בעיני עצמו,
ועל כן אסור להחזיקו לרשע,
וללכת לספר עליו שפשע.

כלל ד י

ההלכה

ואף על פי כן, אם רואה אדם באחד מידה מגונה, כגון גאוה או כעס או שארי מידות רעות או שהוא בטלן מתורה וכיצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עימו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח לקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, פשוט דמותר, ומצוה נמי איכא. אך באופן זה וכיוצא בזה נראה דמצוה למספר לבאר הטעם למה מספר בגנותו של חברו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו שאסור לספר אפילו על אמת – כמו שיתבאר לקמן בכלל ט' שמצוה רבה היא להפריש בניו הקטנים מזה העוון – ועתה הוא מספר בעצמו. (וכהאי גונא איתא בשלחן ערוך יורה דעה אם הוא מתיר דבר שיש פוסקים לאיסור בערב שבת וכיוצא בזה).

התרגום

ואף על פי כן, למרות האמור,
אם רואה בחברו ענין מגונה וחמור,
כגון שכועס או נוהג להתגאות,
ושאר מידות קשות ורעות,
או שהוא בטלן מתורה,
וכיוצא בזה נוֹהָג רע,
אזי נכון לספר מה שראה
מאותה מידה לא נאה,
לבנו או לתלמידיו, על מנת להזהיר
שלא יתחברו עם אותו איש יהיר,
ובכך ישמשו להם דבריו מגינים,
כדי שלא ילמדו מעשים מגונים.
כי עיקר אזהרת התורה,
במה שאסרה לשון הרע,
אפילו כאשר אמת הוא דברו,
הוא דוקא אם מתכוון לבזות חברו,
אך אם אין כוונתו לשמוח בקלון החבר,
רק חושש שילמדו מהעברות שעובר,
אזי פשוט שמותר לספר הדברים,
ואפילו מצוה, כי מציל חברים.

אולם כאשר מספר כך לתלמידים או בנים,
מצוה לבאר להם במפורש הדינים,
ולהסביר במדויק הסיבה,
מדוע כביכול מדבר כך דיבה.
כדי שלא יטעה אותו בן או תלמיד,
ויסבור שבסיפורים כאלה יש להתמיד,
אף לא יהרהר אחר אביו או רבו,
ויגנהו על הדיבור בליבו.
שכן, כפי שיתבאר לקמן בכלל ט'
מצוה רבה להפריש הקטנים מהחטא,
ולהסביר להם חומר האיסור,
כדי שהבן מדרך הישר לא יסור,
ואם עתה רואה שאביו מספר בעצמו,
לא יסבור שאינו מקיים את שדרש מעימו,
(ובשולחן ערוך הובאו עוד כאלו דברים,
כגון שמתיר דבר שכמה פוסקים אוסרים).

חזרה לתוכן

כלל ד י"א

ההלכה

ודע עוד עיקר גדול בענינים אלו: אם אחד רוצה להכניס את חברו בעניניו, כגון לשכרו למלאכתו או להשתתף עימו, או לעשות שידוך עימו וכל כהאי גונא, אפילו לא שמע עליו עד עתה שום רעה, אפילו הכי מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים על מהותו וענינו, אף דיכול להיות שיספרו לו גנותו אפילו הכי מותר, כיון דכונתו לטובת עצמו לבד, כדי שלא יצטרך אחר-כך לבוא לידי היזק ולידי מצה ומריבה וחילול השם, חס ושלום. אך נראה לי שצריך שיודיע למי ששואל מאתו עליו שרוצה לעשות שדוך עמו או כל עניני השתתפות וכנ"ל, ובזה לא יהיה עליו שום חשש איסור: לא מפני שאלתו, שהוא אין מתכון לגנותו רק לטובת עצמו כאשר בארנו (אך יזהר שלא יאמין את תשובתו בהחלטה מפני קבלת לשון הרע, רק דרך חשש בעלמא לשמור את עצמו), וגם אין לו שום איסור מפני תשובת חברו דנימא דבעבר בזה על "לפני עיוור לא תיתן מכשול", כי אף אם יספר עליו חברו את עוצם גנותו, אין הוא עושה בזה איסור גם-כן, כיון שגם הוא אינו מתכוון בתשובתו לספר גנותו של חברו, רק הוא אומר האמת בכדי להיטיב עם זה השואל מאיתו עצה בענין זה, כאשר בארנו במקום אחר דזה מותר מן הדין. אך מאוד יזהר שלא לגזם את הדבר יותר מכפי שהוא יודע את ברור הדבר, ועוד איזה פרטים הנצרכים לזה, ועיין לקמן בכלל ט' בהלכות רכילות מענין זה.*

התרגום

ודע עוד עיקר גדול שהוא תנאי,
מתי יכול לדבר על חברו לשון גנאי:
אם רוצה לעשות עם חבר עסקים,
כגון לשכרו, או עסק משותף להקים,
או לשדך לו את בתו לאשה,
ושאר ענינים בהם הזהירות דרושה,
אזי אפילו אם לא שמע עליו שום רע,
ואין כל מקום לחשוד לכאורה,
בכל זאת מותר לחקור ולדרוש,
על ענינו ומהותו של אותו בן-אנוש,
ובירור כזה בהחלט מותר,
למרות שעלול לשמוע גנאי מיותר,
כיוון שכל כוונתו לטובת עצמו בלבד,
שלא יבוא לידי צער בדיעבד,
וחס ושלום לא יגיע למצה ומריבה,
ולחילול השם הנולד מאיבה.

אך נראה שצריך להודיע מראש,
לאותו אדם שאצלו בא לדרוש,
שבירורים אלו והחקירות שעורכים,
הם לצרכי עסקים או צרכי שידוכים.

אם ינהג כך, ומהדברים לא יסור,
אין בזה שום חשש של איסור:
שכן אין פסול בשאלה ששואל,
אם רק לטובת עצמו הוא פועל,
ואין הוא מתכוון כלל לגנאי,
אלא להיפך – לברר אם שידוך זה כדאי,
(אך יזהר לא להאמין לתשובה,
באופן שידון חלילה חברו לחובה,
אלא רק כדי לשמור עצמו ממהמורה,
ולא כמקבל לשון הרע).
וגם השני, אותו חבר הנשאל,
גם הוא בחובתו לבורא לא מעל,
שכן לא נוכל להגיד שבעצם השאלה,
נתן לפני חבר זה מכשלה,
כי גם אם בעקבות הדרישה,
דיבר החבר גנות קשה,
הרי להרע לחברו לא רצה,
אלא להיטיב עם שואל העצה,
ולומר אמת רעה על מכר,
מותר מן הדין בהקשר הנזכר.
אך צריך המספר במקרה האמור,
ליזהר שלא להפריז על האמת הגמור,
ויש עוד כמה פרטים חשובים,
אליהם לשים לב חייבים,
כי אין להתיר לשון הרע בקלות,
כמובא לקמן בהלכות רכילות*

חזרה לתוכן

כלל ד י"א – המשך 1

ההלכה

* עוד זאת צריך ליזהר מאוד שלא ידרוש את מהותו וענינו אצל מי שהוא משער שהוא שונאו, ואפילו איננה שנאה גמורה, רק שגם הוא באותו אומנות ובאותו עסק, כידוע בעוונותינו הרבים שכל אומן שונא בני אומנותו וכו', כי מלבד שלא יבוא לו שום תועלת מזה דרגיל הוא לשקר לגמרי או לפחות לגזם את הדבר מחמת שנאתו, עוד הוא מביאו בזה ללשון הרע גמורה, כי הוא בודאי יכוון בתשובתו מחמת שנאה, הגם שיאמר לך בפיו שתשובתו איננה מחמת שנאה, רק שלא יוכל לראות ברעה שיגיעך על ידי זה, אבל בלבו לא כן יחשוב. (עד כאן הערת השוליים).
אבל אם לא יודיע לחברו את סיבת דרישתו ויעשה עצמו כמתנכר כדי שיוודע לו בטוב מהותו של אותו האיש, נראה פשוט דעובר בזה על "לפני עיוור", שעל ידו יעשה חברו איסור אם יספר עליו דברים של דופי, אפילו אם אמת הוא, כאשר בארנו במקום אחר דאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת לכל הפוסקים, ולא ניתן להאמר רק אם מכוון שעל ידי ספורו בגנותו יצמח מזה טובה לאחר, אבל בלאו הכי לא, ואף שעל ידי ספורו נסבב טובה לאחר, מכל מקום הוא לגנותו התכוון, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו. *

התרגום

* [עוד צריך ליזהר ביותר,
כאשר לברר הענין הוא חותר,
שלא ידרוש מהות הענין כמבואר,
אצל מי שהוא שונאו המשוער,
ואפילו אין מדובר בשנאה גמורה,
שלעיני הכל היא ברורה,
אלא רק שהוא באותו אמנות איתו,
כי ידוע שכל אומן שונא את בני אומנותו.
ומלבד שלא תצמח כל תועלת,
מבעל שנאה כה נואלת,
הרגיל לשקר ממש, או לפחות להגזים,
כאשר מדבר על אלו שאומנותו אוחזים,
אף השואל מכשילו בדבר עבירה,
וגורם לו לספר לשון הרע,
כי אף אם יאמר לך בצורה מפורשת,
שדעתו את טובתך דורשת,
ואין הוא מדבר כלל מחמת שנאה,
בכל זאת חזקה שבליבו יש קנאה,
וכל שיאמר על האיש האמור,
אינו אלא לשון הרע גמור.]

אבל אם לא מודיע מראש,
מדוע בא על איש זה לדרוש,
אלא מעמיד פנים כמתנכר,
ולא מסביר מדוע חוקר,
כי סבור שיוכל לברר טוב יותר,
אם המספר לא ידע לאן הוא חותר.
הרי נראה פשוט שעל "לאו" עובר,
כי נותן מכשול לפני עיוור,
בגרמו לחברו לדבר רעות על האיש,
גם אם זו אמת שלא ניתן להכחיש,
כפי שהוסברה כבר דעת כל הפוסקים,
שקבעו ללשון הרע גדרים מדויקים,
ולפיהם גם דבר אמת שיש בו רע,
אסור לחלוטין מדין התורה.
וההיתר היחיד שהתירו בכלל,
לספר בגנות חבר שכשל,
הוא רק אם מכוון שתצמח טובה,
מכך שדן אותו יהודי לכף החובה.
אך אם אין לו כוונה כזאת מראש,
הרי לנצור לשונו ממנו נדרוש,
כי אפילו אם בסוף יסובב סיפורו,
כך שתצמח טובה לאחר מדברו,
הרי הוא התכוון לגנות,
ולכן צריך לגשת לענין בעדינות,
ולהסביר הדברים כאמור,
על מנת להינצל מהעוון החמור.*)

חזרה לתוכן

כלל ד י"א – המשך 2

ההלכה

* ואל ישיב עלי הקורא שהוא דבר שקשה מאוד לעמוד בו, שכיוון שהשואל יגלה לו שהדבר נוגע לו לאיזה ענין לא ירצה להשיב לו כלום – אף אני אשיב לו: לו יהי שהדבר כן, וכי מותר להושיט כוס יין לנזיר בשביל שישתכר מעות או שאר הנאה?! וכן הכא בעניננו, דהלוא איסור לשון הרע על כל פנים איננו גרוע משאר איסורי התורה, וכי בשביל שיגיע לו מזה תועלת יביא את חברו לאיסור?! (וכבר בררנו לעיל בפתיחה באות ד' ד"לפני עיוור" הוא אפילו אם אינו רוצה שחברו יעשה איסור, רק כיוון שהוא מכין לו סיבת העברה עובר בלאו זה). ואולם באמת, אין אנו צריכין לתשובה זו כלל, שכאשר יבוא לחברו ויאמר לו: אחי, אמור לי ענין אחד שאני רוצה לדרוש מעימך, ולא תגזם את הדבר, רק תאמר לי כפי מה שאתה יודע, ולא יהיה עליך איסור אם תגלה לי כי כוונת שנינו הוא רק לתועלת ולא לגנות למי, ואני מבטיחך שלא יוודע ממני דבר, ואחר-כך יציע לו את הענין – בודאי ישיב לו האמת בזה. ורוב העולם נכשלים בזה בעוונותינו הרבים בענין שידוך וכדומה, שרוצים לידע עצם מהותו של המשתתף עימם, ורוצים לדרוש ולחקור, הם מתנכרים ועושין עצמן כאילו אין נוגע להם מזה שמץ דבר, ועושין בזה איסור, שמביאין את חבריהן ללשון הרע.

התרגום

*) [ואל ישיב הקורא ויגיד,
שקשה מאוד על הדברים להקפיד,
כי ברגע שהשואל יגלה מטרת הבירור,
לא ירצה המשיב להמשיך בדיבור.
כי החפץ חיים על כך משיב,
שמוטב את פניו אכן ריקם ישיב:
וכי מותר כוס יין לנזיר להושיט,
ולגרום לו כך מכשלה אישית,
רק בגלל סיכוי לרווחים,
או להנאות ותנאים נוחים?
והרי כך גם במקרה זה של בירור,
בו מעונינים לדובב אדם לדיבור,
הרי איסור לשון הרע,
אינו גרוע משאר איסורי התורה,
וכי בשביל שתצמח לו מזה תועלת,
יגרום לחברו עברה נואלת?!
(וכבר בררנו לעיל בפתיחה,
במה עבירה זו כרוכה,
עת הבהרנו באות ד' במפורש
מה בדיוק מאיתנו נדרש.
שם הוסבר בדיוק מתי עובר,
על לאו ד"לפני עיוור",
ונאמר שגם אם אין לו כוונות,
לסבך חברו במיני עוונות,
הרי כיוון שהכין לו סיבת העבירה,
עובר בלאו זה על פי התורה).

ואולם, באמת, אין צורך בזאת התשובה,
הבאה כביכול להצדיק התגובה,
כי כאשר יבוא לחברו ברצינות,
וידבר עימו במלוא הכנות,
ויאמר לו: אחי היקר,
אמור לי ענין אחד בעיקר,
ואנא אל תגזים בדברים,
רק אמור את אשר לך נהירים,
ולא יהיה עליך איסור או מוקש,
אם תגלה לי את אשר אבקש,
שהרי כוונת שנינו לטובה,
ולא לגנות אדם לחובה,
אף אני מבטיח לך, ותדע,
שלא ממני הדבר יוודע,
ואחרי שיקדים כזאת הקדמה,
ולא יסתיר מחברו המגמה,
ודאי ישיב לו האמת על האיש,
ולא יסתיר ולא יכחיש.
ורוב העולם לצערנו, נכשלים,
כאשר על ענינו של איש שואלים,
כגון בענין שידוך או עיסקה,
כשמעונינים לערוך בדיקה,
ורוצים לדרוש ולחקור,
ואת מהותו של האיש לסקור,
הם מתנכרים ומעמידים פנים,
שאין להם עם האיש ענינים,
כאילו אין להם בזה כל נגיעה,
ואינם מתאווים לפיסת ידיעה,
ועוברים בזה על איסור תורה,
כי מביאין את חברם ללשון הרע.

חזרה לתוכן

כלל ד י"א – המשך 3

ההלכה

ועוד יותר עושין, שאין מתחילין לשאול על מי שרוצים להשתתף עימו, רק על אנשים אחרים, הכל כדי שלא יבינו שיש להם שום נגיעה בזה, ומתוך זה מביאין לחבריהם לדבר לשון הרע גמורה על הרבה אנשים שאין שום תועלת נצמח מזה, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו. אך בעצם הדין איך להשיב ומתי להשיב וכל פרטיו, יתבאר לקמן אם ירצה השם בכלל ט' בארוכה. וכן יקרה כמה פעמים שאחד דורש על בנו או קרובו הדבר בעיר אחרת את מצבו וענינו, ובתוכם שואל גם כן על תורתו אם הוא לומד עדיין או לא. הנה על פי דין הוא כך: אם דעתו בשאלתו הוא כדי שיהיה מזה תועלת על להבא, דהיינו אם יוודע לו שפרש מן התורה יזרזנו על להבא, בודאי מותר ונכון הדבר, וגם הנשאר צריך להשיב לו האמת (וכזה אתא בערכין טז: הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי וכו'), ובלבד שיודיענו השואל מתחילה שהוא קרובו ורוצה לידע האמת, שבזה יוסר עוון לשון הרע מן המשיב ו"לפני עיוור" מן השואל.

התרגום

וגרוע מכך עושים,
כאשר להלוך סחור סחור מנסים,
ואין מתחילים לשאול ישירות הדברים,
אלא רק על אנשים אחרים,
והכל כדי להסתיר הידיעה,
שיש להם בענין נגיעה,
ומכשילים בזה חברם בעוון חמור,
של דיבור לשון הרע גמור,
על הרבה אנשים ללא אבחנה,
ללא כל תועלת וללא תבונה.
לכן צריך לעשות כמו שכתבנו,
ולנהוג על פי מה שהשבנו.

אך בעצם הדין, איך להשיב,
מתי להשיב, ולְמָה אסור בכלל להקשיב,
יתברר בכלל ט' בצורה ברורה,
שם מבואר דין אבק לשון הרע.

ועוד יקרה פעמים לרוב,
שאדם דורש על בן או קרוב,
הגר בעיר אחרת רחוקה,
לדעת מצבו ואם אינו במצוקה,
ותוך כך שואל גם על תורתו,
אם עדיין לומד במלוא עוצמתו.
כאשר במקרה כזה דנים,
מתחלק הדין לשתי פנים:
אם דעתו בעת השאלה,
היתה לקדם מטרה מועילה,
דהיינו שאם יוודע לו שזנח התורה,
יזרזנו לחזור וללמוד במהירה,
הרי בודאי השאלה מותרת,
והתענינות כזאת אינה מיותרת,
אף הנשאר צריך לענות אמת בדברו,
ולבד שיודיענו השואל שמדובר בקרובו,
שבזה יוסר עוון לשון הרע מן העונה,
ו"לפני עיוור" מן הפונה.

חזרה לתוכן

כלל ד י"א – המשך 4

ההלכה

אבל מה שרגילין העולם כשאחד עוקר דירתו מעירו לעיר אחרת, ואחר כך כשרואה את אחד מעירו הראשונה הוא חוקר ודורש אחר כל אנשי העיר בכלל, ובפרט על מצב ותהלוכתם בדברים שבין אדם למקום ובבין אדם לחברו, אם הם לטובה או לרעה, ובפרט שואל על בני בעלי בתים בעלי תורה, אשר היו לפניו, האם לומדים עדיין תורה או פרשו הימנה, ובסיפור כזה אין שום היתר מהתרים הנ"ל, כי השואל אין כוונתו כדי שילך אחר כך ויוכיח את אנשי עירו הישנה, ובפרט המשיב לו בודאי אין כוונתו לזה. וסיפור כזה הוא מעורב בלשון הרע מראשו ועד סופו, כי הוא דורש אחר כל אחד ואחד מאנשי עירו, ויש לו מידה מיוחדת על כל אחד ואחד איך לתארו ביראת השם יתבר ואיך להגבילו במידותיו, הבט נא וראה למעלה בפתיחה כמה לאוין ועשיין עובר כשמספר או מקבל לשון הרע על אחד מישראל, ובפרט בהסיפור הנ"ל כל שיתרבו האנשים בעיר ויתרבה הסיפור ירבו הלאוין והעשיין עליו ועל כל אחד ואחד יצטרך ליתן דין וחשבון, על כן השומר נפשו ירחק מזה עד מאוד.

התרגום

אבל מה שרגילים אנשים לעבור דירה,
ועוקר אדם מעיירה לעיירה,
ואחר כך כשרואה מכר,
מהעיר הראשונה שממנה עקר,
הוא מתחיל לחקור ולדרוש,
מה קרה לתושבי העיר מאז החליט לפרוש,
וכל פרטי מצבם ותהלוכתם,
וכיצד מנהלים עסקיהם וביתם,
וענינים בין אדם לבורא עולם,
בין אדם לחברו, ובין כולם לכולם;
אם ענינים אלו התפתחו לטוב או לרע,
ובפרט ביחס לבעלי בתים בעלי תורה,
האם לומדים עדיין תורתם,
או חלילא פרשו ועזבו מקור חיותם.

ובסיפור כזה אין שום היתרים,
ולהיפך עובר על כמה איסורים,
כי השואל הרי אינו מתכוון בדבר,
שיחזור ויוכיח אנשי העיר ממנה עבר,
ובודאי שהמשיב המספר סיפורים,
אין לו כוונה כזאת בדברים.
וסיפור כזה מעורב בלשון הרע,
מההתחלה הנלוזה ועד האחרית המרה,
כי הוא דורש כל אחד ואחד מאנשי עירו,
ויש לו מידה מיוחדת על כל אחד לתארו,
עד היכן בדיוק מגעת יראתו לשם יתברך,
וכיצד מוגבלות מידותיו בהכרח.
אם כן, הבט נא וראה לעיל בפתיחה,
כמה לאוין ועשין עובר בכזאת מין שיחה,
כשמספר או מקבל לשון הרע על יהודי,
ובודאי כאן, שאינו מדבר רק על איש יחידי.
הרי ככל שיתרבו האנשים בעיר,
שאת חילוקי מידותיהם הסיפור יבהיר,
יתרבו גם הלאוין והעשין שעליו,
שעל כל אחד ואחד מהם יהיה חייב,
ועל כן השומר נפשו יזהר,
וירחק מזה המצב ביותר.

חזרה לתוכן

כלל ד י"ב

ההלכה

ואם עבר וספר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה – תלוי בזה: אם השומעים דחו את דבריו ולא נתגנה חברו על ידי זה כלל בעיניהם, אם כן לא נשאר עליו כי אם העוון שבין אדם למקום, דהיינו שעבר על רצון השם שצוה על זה, כמו שכתבנו לעיל בפתיחה, תיקונו שיתחרט על שעבר, ויתודה ויקבל על עצמו בלב שלם על להבא שלא לעשות כן, כמו בכל עוונות שבין אדם למקום. אבל אם חברו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו או שהצר לו על ידי זה, הרי הוא ככל עוונות שבין אדם לחברו, שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה אין מכפר עד שירצה את חברו, על כן צריך לבקש מחילה מחברו על זה. וכשיתפיס וימחל לו, לא נשאר עליו כי אם העוון דבין אדם למקום, ויעשה כנ"ל.

התרגום

ועתה מסביר הרב המחבר,
מה קורה אם יצרו עליו מתגבר,
ועל איסור לשון הרע הוא עובר,
בדברו דיבורים אסורים על חבר.
ואחר כך דן עצמו על כך לחובה,
ורוצה לתקן דרכיו ולשוב בתשובה.
כותב החפץ חיים שהתשובה תלויה,
בעיקר השתלשלות המעשה שהיה.
שאם השומעים דחו את דבריו הרעים,
וחברו לא נתגנה בעיניהם אלא נשאר טוב ונעים,
הרי לא נותר לו ממנהגו העקוֹם,
אלא העוון שבין אדם למקום,
בכך שעבר על רצון האל
שציווה לא לדבר סרה בישראל.
ותיקונו במקרה הזה הוא ברור:
שיתחרט על העבר באופן גמור,
ויתוודה, ויקבל על עצמו בלב שלם להקפיד,
שלא לעשות כן שוב בעתיד,
וזאת כמו בסדר הרגיל של תשובה,
כאשר בין אדם למקום היתה המשובה.

אבל אם חברו נתגנה על ידי עדותו,
באוזני השומעים את גנותו,
ונגרמו לו על ידי זה נזקים,
בגוף, בממון, או מיני לחצים מעיקים,
הרי הוא ככל העברות בין אדם לחברו,
לגביהם מתקשה אדם לכפר על עברו,
כי אפילו יום הכיפורים ויום מיתתו,
אינם מכפרים על רשעת פגיעתו,
עד שירצה חברו על זאת העוולה,
ויקבל ממנו סליחה ומחילה.
ואם חברו יתפייס וימחל לפשעיו,
עדיין יסער לבבו וידאב,
עד שיעשה את כל מהלך התשובה,
וגם כלפי המקום יכפר החובה.

חזרה לתוכן

כלל ד י"ב – המשך

ההלכה

ואפילו אם חברו אינו יודע עדיין כלל מזה, צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה על זה, כיוון שהוא יודע שעל ידו נסבב לו דבר זה. ומזה נוכל להבין כמה יש לו לאדם ליזהר ממידה גרועה הזאת, כי מי שמוטבע חס ושלום בזה, כמעט אי אפשר לו בתשובה, כי בודאי לא יזכור את כל מספר הנפשות שהדאיב על ידי הלשון הרע שלו; ואפילו אותם אנשים שהוא זוכר במחשבתו שהדיח עליהם הרעה, הם לא ידעו מזה, ועל כן יתבייש לגלות את אוזנם בזה. גם פעמים שידבר בפגם משפחה ויזיק בזה כל הדורות הבאים אחריו ולא תגיע אליו מחילה עבור זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: המדבר בפגם משפחה אין לו כפרה עולמית. על כן צריך להתרחק ממידה גרועה הזאת מאוד, כדי שלא יהא חס ושלום, אחר כך כמעוות לא יוכל לתקון.

התרגום

וצריך לזכור שדין זה אמוּר
גם אם מה שעשה הוא סוד גמור,
וחייב לגלות לחברו את הרשעה שחולל,
וכיצד פגע בו ומה שעולל,
ואחר לבקש על זה מחילה,
כי יודע שהוא לכל צרותיו העילה.

ובהביננו עד כמה קשה הדבר,
לבוא להתוודות כך על העבירה שעבר,
נבין כמה צריך אדם לרחוק מהדיבה,
כי חס ושלום אם יהיה בה מוטבע,
דוקא כשיתחרט ונפשו תהיה כאובה,
כמעט ואי אפשר לו לעשות התשובה.
כי בודאי לא יזכור את כל הנפשות שהדאיב,
תוך שימושו התדיר בלשון רע ומכאיב,
ואפילו כשיזכור על מי הלעיז הלעזה,
אפשר שלהתוודות יחסר תעוזה,
כי הרי אותו אדם לא יודע זה הדבר,
ויתבייש לגלות לו סרחון העבר.

יתרה מזאת, אם דיבר בפגם משפחה,
אפשר שלעוונו תהיה עוד השלכה,
ויזיק בזה כל הדורות הבאים אחריו,
ולעולם לא יכול לזכות במחילה על דבריו,
כמאמר רבותינו זכרונם לברכה,
על כל המדבר בפגם משפחה,
שאין לו כפרה עולמית ולא ימצא מנוחה,
כי ממי יוכל לבקשה הסליחה?

על כן ממידה זו של דיבור לשון הרע,
צריך לרחוק כמאש תבערה,
כדי שאחר כך לא תהא אותה עברה,
כ"מעוות לא יוכל לתקון" השנוי בגמרא.

חזרה לתוכן