תעלומות אבולוציוניות – תעלומת המוות

אחת החידות העמוקות של החיים היא שאלת המוות.

מה היא הסיבה שאותו יחיד המספק מחצית מהחומר הגנטי להיווצרותו של יצור חדש, עתיד למות? מדוע לא נמשך אותו תהליך מופלא של התחדשות גם ביחיד? מדוע רק ב'דור הבא' יתחילו החיים שוב בכל רעננותם, בעוד הדור הקודם מזדקן וכמל? איזה כוח יש בביצית המופרית להתחיל את כל הסיפור מחדש, ומדוע הבזבוז העצום הזה: כל המבנה הגופני, כל נסיון החיים של היחיד הקודם, כל השכלתו וחוכמתו נועדו לאשפה, ובמקום זאת אנרגיה חדשה מושקעת ביצירת יצור חדש. מדוע?

ברור שהמוות אינו הכרחי, באשר אותו חומר גנטי עצמו היוצר את היחיד העתיד למות, מועבר לדור הבא ברעננות המאפשרת חיים חדשים, ולמעשה, ניתן אכן לומר שהחומר הגנטי המועבר בתאי המין הוא נצחי, בעוד שהחומר הגנטי בתאים הסומטיים (תאי הגוף של היחיד) עתיד למות.

 נראה שרק תשובה אמונית יכולה להסביר נקודה זו, והפנימית לה יותר, מדוע אחרי שהיצור חי וקיים מתחילים חוקי האנטרופיה לפעול עליו בעליל והוא הולך ומזדקן –אך יצור חדש הוא מלא רעננות נעורים הסותרת את האנטרופיה, מה הוא רז החיים השואף להופיע תמיד עוד ועוד יחידים ייחודיים בתכלית, שאין אחד מהם דומה לרעהו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>