פולמוסי אבולוציה – כוחן של הדתות

הדתות הן היבט תרבותי מאחד רב-עוצמה – הן שואפות אל האידיאלים – מצביעות על האידיאל שמעבר ליחיד – ומעצם ההצבעה על אידיאל שהוא מעבר ליחיד – על שלמות גדולה יותר – מושגת תכונה עמוקה של אחדות – באשר היחיד הופך בזאת לחלק משלם גדול יותר – ובמיוחד כאשר יחידים רבים חוברים יחדיו באותה אמונה – האחדות הולכת ומתעצמת דרך שותפות עמוקה בערכים ובמעשים.
כבר יודעים אנו רבות על הדתות והקשר שלהם עם הנפש האנושית. יודעים על המימשק המיוחד שהן יוצרות בין המטזואה לבין מותר האדם. החל מהאנימיזם הקדום ביותר, דרך פולחן האבות וריבוי האלילים, עבור בדתות הכפירה הגדולות נטולות האלוה, כמו הבודהיזם והדאואיזם – ומאיךד דתות של גאולה – שאינן אלא הצד השני של המטבע – מציאת האלוהי בקירבך.
הדתות החיצוניות המרצות את האבות, את השדים, את האלים בקורבנות, ושולטות בהם באמצעות מגיה רבת עוצמה, מפנות את דרכן לדתות הפנימיות בהן מתגלה האלוהות בקרב המאמין והכרתו המחודשת גואלת אותו – בין אם כאשר הוא מרפה סוף סוף מעצם האשליה של הכרה ומתאחד עם העצם, עם חוסר האגו של המים והרוח, בין אם הוא נאחז באמונתו הפנימית כקריטריון היחיד למציאות עצמה וכדרך היחידה לגאולה – כמו בנצרות הפרוטסטנטית.
אך כל המהומה הזאת, המאבק הזה בין האדם הפנימי לאדם החיצוני, אינה אלא תולדה של המהפך הגדול, של המהלך הקוסמי בו נעשה הקוסמוס מודע לעצמו, ואורגניזמים בעלי תודעה מחפשים את דרכם אל יצירתו של אורגניזם חדש, בעל תודעת-על, אורגניזם שאינו אלא קיבוץ מופלא של כל הישויות המהוות אותו – והוא מוצא את האיזון הנכון למצות את כל הפוטנציאל האדיר הטמון בכל יחיד אנושי – לבין העוצמה כובשת העולמות הטמונה בחברה האנושית, בציווליצזיה.
מיצוי הייחודי שביחיד, ושילובו בכלל, באופן שלא יפחית מאישיותו אלא ירומם אותה, שיעניק לו את המנוף להיות יותר אנושי יותר נאמן לאנושיותו באשר הלבדיות שלו אינה אלא המדרגה האבולוציונית האחרונה של הישויות המטזאיות.
על קו תפר זה נע האדם ועל קו תפר זה הולכת ומתהווה התרבות העולמית.

מתוך הדתות הקדומות ניתן לעמוד על האתגרים הגדולים הניצבים בפני האדם. הוא מודע, הוא מודע כבר לכוחות גדולים ממנו המניעים את המציאות. והוא מסוגל למצוא את עצמו בכל. הוא שומע את רחש העצים ויודע שרוח יש פה, כפי שבקרבו יש רוח, והוא מקריב לעיתים רוח לרוח, כדי שלא יקחו את רוחו שלו – קורבן תחת קורבן.

כל המערכות מורכבות וכל אחת מהן מחשפת את הנקודה שבה המימש הזה יצלח.
האנימיזם –
פולחן האבות –
ההינדואיזם
הפתנאתון היווני-רומי
התעלולן האינדיאני
ולבסוף הדת הגדולה המעסיקה אותנו כאן,
ובנותיה החורגות, הנצרות, המתפצלת לאינספור ראשי הידרה, והאיסלאם ההולך ומתהדק. וכולן הולכות ומחוללות את התפר.

בראש הנקודה עומד היחס בין התודעה לבין המעשה. אין די בתודעה שאין עימה יציאה אל הפועל, ואין די במעשה הריקני, שאין התודעה מניעה אותו. המעשה והתודעה יחד הולכים.
אך הדתות הקדומות ידעו כולם לומר שאין מצוות צריכות כוונה.
המעשה חשוב מהכוונה.
הפולחן המסודר, מערכת המעשים האנושית המדוקדקת המסדירה את מערכות היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לכוחות שמעבר לו – היא הבסיס לכל.
ראשית הפולחן. עשה כך וכך ותינצל.
ורק אחר כך התודעה – מדוע פועלים כך הדברים… מדוע המעשה הזה מציל?
הדתות הקדומות הן דתות פולחן – דתות שהמעשה בן הוא עיקר.
הסדר הזהיר במעשים בונה את המציאות המסודרת.
בין אם זהו סדר מגי
בין אם אלא חוקי טהרה מיוחדים
בין אם רצף תפילות, לימודים או מעשים טובים
בין אם אלו חוקים המסדירים את אורחות החיים
כולם, בונים באמצעות המעשה את המציאות המסודרת.
שתי דתות כפירה גדולות באו לעולם ושברו את הסדר הטבעי הזה.
שברו את הקישור העמוק בין המעשה לרעיון.
הבודהיזם מחד, והנצרות מאידך
הבודהיזם – בא לנקות את מקדשי העבודה זרה של ההינדואיזם – מרוקן בחיוכו החידתי של הבודהה את עצם תוכנם של המנזרים. מיהו שיווה מול הבודהה – אשליה בלבד, כפי שהבודהה עצמו אינו אלא אשליה, וכפי שהחושב מחשבות אלו אינו אלא משלה את עצמו שמחשבותיו אלו, וגם אשליה זו אינה אלא אשליה. ממוסס הוא הבודהיזם את העולם, וצוחק לאימתם המוטלת של האלילים. אשליה הוא. הכל אשליה.
אך הנה, דבר פלא. הדרך להכרה באשליה – שוב עוברת דרך המעשים – שוב חוצה את המציאות בדרך אל פיגוגה, והבודהיסט הנאמן הולך אף הוא בנתיבים שתיארו עבורו אחרים – מצטרף אליהם במעשה הבודהיסטי.
ומאידך, כמה היה הבודהה שוחק למראה המאמינים ההינדואיסטים, שלקחו את דמותו העולצת והשמנמנה (בדרך כלל) והציבו אותה לצד וישנו, שיווה וברהמה – מעניקים לה כבוד ויקר ומשלבים אותה בפולחן השגרתי של ההינדי המסור.
ברור שאין מנוס.
יש תביעה יסודית מן האדם לגלות את הכוחות המניעים את עולמו, ולגלות את שורש נשמתו. לגלות את האובייקט ואת הסובייקט – ולא ניתן להסתפק באחד ולוותר על האחד.

אך הבדל יש בין הדתות ובין ההשקפות. בין הפתרונות השונים לחידה הגדולה של המדרגה הגדולה של הרב-אדם. ובין ריבוי הפתרונות, הולכים ומסתמנים עיקריה של החידה. מסתמנים על דרך השלילה – דרך הפתרונות שאינם קבילים עוד. הפתרונות שההסטוריה האחרונה של תרבות המערב הפכה אותם לנרטיבים – פתרונות שכה הכזיבו שאין הם נחשבים ליותר מאשליה סובייקטיבית – סיפור קטן שסופר – אלא שסיפורים אלה היו אגדות ענקים שזבחו את חייהם של מליוני בני אדם – וגם הקביעה שמדובר בסיפורים, אינה אלא עוד סיפור בחיפוש אחר האיזון הזה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי – עם נופך עודף של הסובייקטיבי, האופייני כל כך לעולם המערבי שהורתו היתה ברחם-הקבר של הנצרות.
דת אחת תשמש לנו קריטריון.
דת אחת שלב מגמתה הוא תיקון עולם.
גם דתות אחרות מתקנות עולם. זה טבען.
אך אין זו מגמתן.
לא האיסלאם האסור בדטרמיניזם שלו, הממתין פסיבית לזעם האל.
לא ההינדואיזם השבוי במעגל הנצחי של הגלגולים שאין להם סוף, משועבד לאליליו ופולחניו הצבעוניים.
לא הנצרות המפנה את עורפה למעשים והמצוות של אל חי – וממציאה מערכת מושאלת משלה – סימולקרום עלוב של המקור.
לא הבודהיזם הממוסס את הכל, את המודע והידיעה, את התודעה ואת מושאה – עד כי אפילו ה"ישנן מחשבות" של יום כבר אינו חל על האין שנותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>