פולמוסי אבולוציה – התהליך האבולוציוני על פי הראי"ה

לעומת התפיסות המקוטעות שסקרנו בפוסטים הקודמים, מאגד הרב  את התהליך כולו במגמה אחת שלמה:

 רואים אנו את ההוויה ברוחניותה, את החיים הפנימיים, איך הם פועלים. איך הם הולכים ומתהווים, את הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה, איך נשמות הבנים כלולות ומכונסות באבות, בעודם גם הם בקטנותם, איך הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו, בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי נצב לעינינו.[1]

 בפסקה קצרה אחת מתווה הרב את האחדות המוחלטת של השלמות וההשתלמות. ההוויה ברוחניותה היא החיים הפנימיים (זהו הצד העליון האינסופי המוחלט, הקוטב המושלם) והוויה רוחנית/חיים פנימיים אלו, מופיעים בעולם כפעולה. הם פועלים. הם הולכים ומתהווים,  (העולם ההולך ומתהווה, הולך ומתעלה מתוך פעולותיו הבלתי פוסקות, הוא עולם שמגלה את החיים הפנימיים), ובניסוח אחר: זוהי "הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה",שלמות אינסוף אינה נמצאת מחוץ לעולם, אלא להיפך, הנשמה, חלק אלוה ממעל, המתגלה בחי ובמדבר, בבעלי החיים ובאדם, עם כל גילוייה, "עומדת היא בעילומה". היא נעלמת, היא נסתרת, היא לא מתגלה בעצמה, היא רק הולכת ונפרשת בעולם, וכפי שהרב  מרחיב: "נשמות הבנים כלולות ומכונסות באבות, בעודם גם הם בקטנותם," נשמות הבנים, גם העליונות ביותר, גנוזות כבר באבות, כמו שאנו חולקים 70% מהדי.אן.איי של התולעת השטוחה, "האב" גונז בקרבו את הבנים, אותנו, כי כל החי על פני תבל הוא ההופעה ההולכת ונפרשת של "נשמת העולם", כך בשורש, הכל כבר נמצא בשלמותו, שלמותו העתידה להשתלם עוד ועוד באמצעות העולם, כפי שהרב ממשיך: " הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו, בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי נצב לעינינו". מתוך השלמות גוזר הרב את מגמת ההשתלמות, מתוך גודל אינסוף בפועל ניתן לאמוד את גודל אינסוף בכוח, אינסוף בכוח ההולך ויוצא אל הפועל בעולם.

כאשר מתבוננים במציאות מתוך נקודת המבט האמונית-התפתחותית, נקודת המבט של השלמות וההשתלמות, מקבל העולם כולו מימד שונה. הפרטים, כבר אינם רק מולקולות פרודות וקרועות אלא להיפך: הם כולם הופעה של עליוניות מושלמת אחת, ובכך מתעצמת האינדווידוליות המופלאה שלהם כביטוי היותר מושלם של השלמות העליונה, מעצם היותו ביטוי ייחודי וחד פעמי בתוך האינסופיות המתעלה של הבורא. כאשר מביטים עליו מהמרחק והגובה של אינסוף בפועל, מתברר כל אחד מניצוצי החיים כ"הרבה יותר עשיר ועז, ומלא תוכן ומרץ וישות תכונית", מתוך הקישור לאינסוף מתבררת הייחודיות התכונית והעושר של כל יצור.

"אוצר החיים שבבעלי חיים כולם מקטנם ועד גדלם, גם אוצר החיים הסגור החתום והנעלם המגולם בכח בצמחים ובדוממים, אין אנו יכולים לסמן את עזוזם הפנימי, הכל הולך ושוטף, מזדעזע ושואף".[2]

החיים של היקום, מלאים אוצר חיים נעלה, שאין אפשרות לסמן את עזוזו (חדוותו מלאת העוז) הפנימי, אוצר החיים ההולך ומופיע כאינסוף בפועל גנוז בכל החי, ולא רק בחי אלא גם בתוך הצמחים והדוממים.[3]  "הכל הולך ושוטף, מזדעזע ושואף" אין פרט ביקום שאינו בתנועה מתמדת, בעליה מתמדת לאינסוף. עצם מהותה המשתלמת של הבריאה תובעת את עלייתה המתמדת, ועליה זו מופיעה בתנועה שאין לה סוף, שוטפת ושואפת, מעלה מעלה..

"גם אנו אין אנו יכולים להעריך את עושר פנימיותנו", כותב הרב, "סתום וחתום הוא בעדנו גם עולמנו אנו הפנימי, הוא עולמנו במציאות, בקישור בחפץ סמוי, ועולם שאינו עולמנו, בהכרה בידיעה בחדירה"[4].

כאן המקום בו נכשלת הנואספירה של דה-שרדן מלהסביר, ומופיע החושך בהגותם של הפילוסופים המעפיליים כמו ברגסון. שכן גם ההופעה היותר אבולוציונית, היא בעת ובעונה אחת גם גילום של שלמות קיימת ונצחית, וגם האדם, הרציונלי, המשכיל, הנאור, הפועל לעלות מדרגות, גונז בקירבו את השלמות העלומה, את החיים היסודיים, הסודיים המפכים בכל ומעלים את הכל. האינסוף ההווה והאינסוף המתהווה הם דבר אחד, ועולמנו המציאותי אחוז הוא ומשולב בעמקות אינסופית עם עולם שאינו עולמנו, עולם אינסוף המתנשא מעלה מעלה מעל עולמנו, אך הוא אחוז וחדור בו במקשה אחת : בהכרה בידיעה, בחדירה.

הרב כותב:

הכל מלא עושר וגודל והכל שואף להתעלות, להזדכך ולהתרומם. הכל אומר שירה, משבח מגדל מרומם ומנשא, והכל בונה עובד משכלל ומעלה, שואף להתאחד ולהתארגן. החיים כלילי יופי וחכמה, אדירי גבורה והופעה, מתחילים לא ממקום שכבר יש שם ביטוי של אומר והגיון, כי אם ממחשכים, אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. ודעתנו המשוטטת באחדות כל היצור מוצאת את גאון האדם בכל פנה, במרומי שחקים ובמעמקי אדמה, ד' ממית ומחיה, משפיל אף מרומם.[5]

ככל שהולך הידע האבולוציוני ומאיר את אופק התודעה האנושית, הולכת  ונחשפת העובדה שהעבריות, התורה וחיי עם ישראל עצמו, לא רק תואמים את המבט האבולוציוני, אלא תובעים אותו ומפנימים אותו כאבן הפינה היסודית של קיומם. במידה רבה ניתן לומר: היה אבולוציוני, חיה על פי תורה, וגם להיפך, יישר אורחותיך בהתאם לאמונת ישראל, היה אבולוציוני.

" ההתפתחות", כותב הרב,

…היא מקור של כל צדקות ישרות וקדושה, והיא משרה את הנועם האלהי על כל נשמה. החשבון הוא פשוט, מאחר שהכל מתפתח לטובה, אם כן הכל מתעלה ובכן הכל מתוקן לסעודה ולטוב הגמור והרי שביעת הרצון מהמציאות היא גלויה וחסד עליון הולך הוא וניצוק בכל מילואה של הנשמה וזו היא מגמת מדת הטוב של צדיקים שממלאתם אהבת ד' ואהבת העולם והבריות כולן.[6]

ייחודיותו של ישראל

חלק משמעותי מתודעתו של עם ישראל היא זהותו העצמית כיצירה אלוהית מיוחדת במינה שכל ההיסטוריה של העולם מובילה אליה ואליה בלבד. אכן, כאשר מתבוננים בישראל מנקודת המבט של "אמונת האבולציה": מתברר שאמונתו תואמת את הרעיון ההתפתחותי יותר מכל אמונה אחרת:

 עם ישראל אינו דבק באל מונתיאיסטי מרוחק ומנותק מהעולם, אלא  ב"חי עולמים" המופיע בתוך העולם על כל היבטיו, הגנוז וחבוי באנרגיה של כל אטום, בחיות הנוצצת של כל חי.

  • לא פנתיאון אלילי שסוע ומפוזר, אלא אחדות אחת נישאת: אל אלוהי האלוהים.
  • לא תפיסה של העולם כבזוי ושפל, כארור ומקולל, הזקוק לקורבן מוות כדי להיגאל, או מחייב ניתוק מוחלט כדי לסיים את הסבל שהוא מחולל, אלא עולם זוהר ונשגב, שמח ועליז, שופע ומתעלה, הנגאל מתוך עצמו, מתוך התעלותו.
  • לא עולם דטרמינסטי ומוכתב מראש, אלא עולם אקראי ומפתיע, עולם של חירות ובחירה חופשית.
  • לא גלגל אינסופי ומשמים החוזר על עצמו לעד, אלא חץ שלוח מראשית לאחרית.
  • לא יחידים פרטיים, אלא ציוויליזציה אנושית שלמה הממשת את המדרגה האבולוציונית הבאה.
  • לא שלטון רודני אלא מריטוקרטיה אמיתית ושלטון הציבור.

האבולוציה מבררת את האמונה, ומתוך בירור זה נוצרת אפשרות מחודשת להשקיף על עם ישראל, להבין מה עניינו של עם זה בקרב האנושות. עם שהאלוהים מעיד עליו שהוא "עם זה יצרתי לי, תהילתי יספרו". מה עניינו של עם זה, שתורתו נופחת חירות בגוויית האנושות, מלמדת עבדים לשבות ולצאת לחופשי – כי עבד ה' הוא לבדו חופשי. מה עניינו של עם זה שמשחר ההסטוריה, עת אימפרטורים השתעשעו בכיבושים אכזרים, צפה את העתיד האוטופי של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה".

עניינו הוא בדיוק המופת הייחודי התרבותי, המתאפשר רק כאשר עם שלם מכוון אל מימושם של ערכים אלו. כאשר מופיע הרב-אדם ישראל על במותי ההיסטוריה, יש בעצם נוכחותו של אורגניזם חדש זה כדי לשמש זרז להתלכדותה של האנושות.

לעולם לא נוכל להבחין בהופעת החדש, אלא בדיעבד, עת ניצב לפנינו משהו שלא היה בעולם קודם לכן. מי שהיה שם, מעולם לא הבחין מתי הפכו הזוחלים לעופות וליונקים – אך הנה, הם לפנינו, קטגוריות נבדלות, שכל אחת צומחת מתוך השניה בטבעיות גמורה.

ההקשר התמורי של עם ישראל היא הציוויליזציה הפרעונית: פרעה בארמונו, מוקף בשריו, חרטומיו ומכשפיו, ורודה באמצעות מערכות בירוקטריות ממושטרות בכל מצרים.

תחת חסותו הרחבה מופיעים מפעלי ענק אדריכליים, עבודות פיתוח חקלאיות אדירות היקף, מערכת שלמה של אמונות ודעות המועלית לראשונה על הכתב ומועברת מדור לדור.  יכולת הלמידה האנושית נרתמת למבצעים שאין לדמיינם ללא תרבות.  אך המחיר שמשלם הפרט הוא קשה מנשוא. נדמה שאובדן המעמד והחירות של היחיד, הוא הדבר הראשון שגוזלת ממנו התרבות. התפקיד של היחיד בחברה, הופך לסד מחניק הכובל את היחיד כל חייו.

מהי החירות הפרעונית?

פרעה רוכב על כוחה של הציוויליזציה כדי לממש את רצונותיו הפרטיים. היחידים האחרים משועבדים לו בחייהם, ואין להם את הזכות לתור אחר אושרם הפרטי. הקישור שלהם עם החברה הופך למוסרות המשעבדות אותם במקום הכוח שירומם אותם, ואת סיפוקם הם מוצאים בהזדהות עם המנהיג, המייצג כאל, את תמצית שאיפותיהם.

זהו שעבוד של האנושיות לצידה הביולוגי במקום לצידה האלוהי, ובזבוז נורא של מכפיל הכוח האדיר שמאפשרת הציוויליזציה לאדם. המנהיגות הכריזמטית אינה מניחה את השלטון לעם, לאישיות הכוללת של הרב-אדם, אלא מציבה את אישיותה הפרטית כאישיות הכלל. בכך היא יוצרת את הסכנה היותר גדולה לאנושות, כפי שהוכיחו כל המשטרים הרודניים במהלך ההסטוריה.

בישראל מופיעה המדרגה החדשה בה היחיד הוא חירותי ויונק מהכלל חירות נוספת. התרבות הישראלית אינה עושקת את האדם אלא להיפך, היא מאפשרת לו את מה שלא יכול היה להשיג לבדו מעולם. היא מקנה לו את היציבות של עולם בנוי בו ספוגים כל הכשרונות והזכרונות.



[1]           הראי"ה קוק, "חזיון החיים והעתיד". אורות הקודש חלק ב.

[2]           הראי"ה קוק, "הכל שוטף ושואף". אורות הקודש. חלק ב'.

[3]           דומם. מה שאינו מדבר. אינו משמיע קול. אך לא 'חסר הנשמה, ה-inanimate' של התרבויות המגששות רק עתה אחר אל חי אחרי שהסתפקו משך זמן רב כל כך במת…

[4]           הראי"ה קוק, "הכל שוטף ושואף". אורות הקודש. חלק ב לד.

[5]           שם, שם.

[6]           בכ"י עה"ג: אוה"ק תקי"ט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>