הכרתי אותם לפני עשרים שנה.
אני מספר לכם את זה היום, אחרי עשרים שנה, כי למימד הזמן יש כאן משמעות כנראה.
הזמן זרם סביבם ואיכשהו, זה לא היה כל כך ריאלי.
העשרים שנה האלה, פשוט עברו להם עם כל הפרטים שלהם, עם החשבוניות והלקוחות, עם הדמעות וההתגברויות, ואיכשהו, זה כל הזמן לא ממש חלחל כל המציאות הזאת.
הם המשיכו לחייך אליך, וגם היה להם זמן.
למעשה, הם ממש בזבזו את הזמן שלהם. הם דיברו, הם אמרו לאנשים שלום, והם צחקו.
כן, זה היה לפני עשרים שנה.
הייתי סטודנט. אני חושב שגם סער.
הוא תלה מודעה קטנה באוניברסיטה. שירותי הדפסה.
היית מביא לו עבודה. הוא היה מחייך אליך, עושה לך מחיר, ונותן את העבודה לגלי. היא הדפיסה את העבודה. הוא היה נותן לך אותה. שניהם חייכו אליך.
זה לא היה כל כך ריאלי. אבל היה תענוג לעשות איתם עסקים.
אחר כך הוא פתח משרד קטן, בעצם קצת חנות.
קנה מכונת שכפול ישנה ומדפסת לייזר.
יכולת להזמין אצלו גם כרטיסי ביקור.
אבל כשהיית צריך עבודת הדפסה הוא היה עושה לך מחיר, ונותן אתה העבודה לגלי. היא הדפיסה, והיו גם צחוקים.
אחר כך הוא קנה מכונה קצת יותר משוכללת ששכפלה מהר יותר, והיה עושה קצת חשבונות לפני שהיה עושה לך מחיר.
גם המונחים השתנו. מה שהיה פעם עבודת הדפסה נקרא עכשיו הקלדה והדפסות זה היה מה שיצא מהמדפסת. לא אותו דבר. הם החלו להציע הפקות דפוס וגם מיכלי דיו מתכלים. הופיעו פנים חדשות. היה שם בחור אחד שקיפל נייר ואחד שכרך, ואפילו משווק של דיו. ואמא של סער באה לעזור. גם גלי עשתה הנהלת חשבונות והיתה סוגרת לך את המעטפה עם החשבונית המודפסת אחרי שסער עשה לך מחיר.
עדיין היה להם זמן. הם עדיין חייכו אליך.
זה לא היה כל כך ריאלי. אבל היתה שם אווירה.
כן, אמר לי סער, אתה תמיד רודף קצת אחרי הזנב שלך. עד שאתה קונה מכונה בתשלומים, המתחרים שלך קונים תותח יותר גדול, ואז אתה בנישה של הבינוניים, אז הקטנים אוכלים לך את השוק מלמטה והגדולים נוגסים מלמעלה, אבל משתדלים, משתדלים…
חלפו כמה שנים והחנות גדלה. כבר בקושי היה מקום לזוז. אבל יכולת לקבל כמעט כל עבודת דפוס, ואיכשהו הם תמיד עשו לך את זה על המקום. סער היה חושב קצת ואומר לך מה הוא יכול לעשות ומה לא. נזהר לא להתחייב יותר מדי, וגלי היתה שואלת אם רוצים קפה, ואצבעותיה היו מתקתקות בקצב רצחני על המקלדת, והיא היתה קופצת באמצע לראות אם העבודה מוכנה.
כבר היו שם כמעט עשרה אנשים נוספים, נכנסים ויוצאים.
אבל איכשהו זה עדיין לא היה ריאלי. זה כנראה היה משהו מנטלי.
יום אחד, כשבאתי לשם, סער אמר לי: שמע יש חידושים.
אנחנו עוברים למקום אחר.
אכן, שינויים. הזמנים מתקדמים. זרם הזמן גואה.
עברו לאזור תעשיה. החליפו את שם העסק למשהו עם אותיות אמריקאיות שמצלצל לך חלק ואלגנטי. סער עשה שותפות עם ארנון. קנו מכונת דפוס חדשה וגדולה, והתווספו עשרה פועלים ושלושה עובדים: חותכים, מקפלים, אורזים, דפסים, מפיצים… איזה עסק נצץ שם.
אבל בדלפק הקבלה עדיין ישבה שם גלי.
צבעה קצת ת’צפורניים, נראתה קצת טרודה, אבל המשיכה לחייך ולשאול אם תשתה קפה? אפילו שהיתה עסוקה. וסער היה יוצא מהחדר האחורי מהדיונים עם ארנון, ושואל אותך מה נשמע ואיך הולך, ומגלגלים איזה זכרון על מכונת הקסרוקס ההיא החורקת ואיך שוחטים היום את הבינוניים והגלובליזציה היא חרב פיפיות…
כבר עשרים עובדים, ועדיין ממשיכים. הליבה קיימת, האווירה קיימת.
עדיין לא כל כך ריאלי. עדיין לא במיקוד מקסימאלי.
עוד שנה שנתיים וכבר לא מכירים כאן את כולם. שלוש עמדות גרפיקה שופעות יצירתיות, בחור אחד שגר בתוך מכונת הדפוס הכי ענקית שראית אי פעם, אפילו שהיא נראית כמו איזו מדגרת היי-טק חרישית, ארבעה אורזים על כסאות גבוהים, חמישה מחתכים נייר, אחד למדבקות, אחד למגנטים, אחד לפליירים, ואחד מרוכז על הגליוטינה הגדולה, ואיש שיווק אחד טרוד, ואחד עם חיוך כזה של איש מכירות שאומר לך כבר אני מסדר לך אבל אחר כך הוא עסוק מדי כי הוא אומר למישהו אחר כבר אני מסדר לך.
אבל גלי עדיין שם מארגנת את העניינים כמו תותח. וסער יוצא רגע מהפגישה העסקית ועושה לך מחיר ומספר לך על העסקה עם ביגבוטס שהזמינו שירותי דפוס לוגיסטיים ועל האתר הבינלאומי החדש, והתחרות, הו כן, התחרות. וגלי שואלת אם שתית תה? וסער מנסה לענות לשני טלפונים בו-זמנית עם החיוך הנוגה שלו באמצע. כבר לא כל כך צעירים. חלפו כמעט עשרים שנה. שלושים עובדים בעסק. אבל עדיין הם שם. עדיין לא כל כך ריאלי.
אבל עדיין הם שם, גם סער וגם גלי.
אתמול באתי אליהם שוב.
חלפו עשרים שנה.
כמעט ולא הכרתי אף אחד. הרבה עובדים חדשים, כמה ישנים עזבו.
חיפשתי את סער. לא ראיתי אותו. כנראה באחד החדרים הפנימיים.
איפה סער?
גלי לא יכלה לענות לי.
עובדת שלא הכרתי נזפה בה בעדינות על איזה פרט באחת החשבוניות.
חיפשתי את סער בעצמי.
מצאתי אותו ספון בחדר ישיבות פנימי. יושב לו עגמומי מול ערימת ניירות. צג המחשב שלו האיר את פניו בנוגה כחלחל.
שלום, אמרתי, מה שלומך?
בסדר, ענה לי בלקוניות, נכנסתי לכאן לפני שידעו שהגעתי, אחרת לא אספיק לעשות כלום.
דברנו קצת. הבנתי שאני מפריע לו.
הלכתי לדבר עם הגרפיקאי ועם האחראי על הפקות הדפוס.
היתה לי תחושה מוזרה. משהו השתנה.
שמתי לב שהעובדים בקושי מדברים אחד עם השני. כל אחד התמקד בשלו.
אחר כך, כשהייתי צריך לקבל הצעת מחיר, היה סער בישיבה. אסור היה להפריע לו.
גלי לא יכלה לבצע את ההזמנה.
כנראה זה כבר לא היה בסמכותה.
ברקע רחשו מכונות החיתוך.
הכל היה כל כך פונקציונאלי.
נראה לי שהעסק כבר ריאלי.
