זהות יהודית זהות ישראלית? – חבל, גזע, צינור?

איכשהו כשאני חושב על זהות יהודית במובן הרחב של המילה, אני חושב על הפועל המזרחי. זהו הפועל המזרחי התלוי על בלימה כשכל אחד מגפיו מנסה לגעת במגזר אחר של החברה הישראלית, בין דת לחול, בין מעש להגות, בין אחריות לאומית למימוש אישי, בין ציונות עזוזה לטיולים כשרים בחו"ל – אנשי הפועל המזרחי שהם תמיד קצת מכל דבר ומבוזים אצל כולם שהם לא עד הסוף בשום דבר – מבחינת החריידים: הריהם מסורתי – מסור-T – מנסר את האמונה. מבחינת החילונים –  הריהם דתיים, חשוכים וכו'. ואילו הם מבחינתם רואים עצמם כאליטה – נמצאים בכל מקום, היהודים של הישראלים, מעורבים בכל נפשם בכל תחום של עשיה – בציונות – הם המתיישבים, הם החלוצים – בצבא הם הפייטרים – בשירות הציבור הם אנשי השירות הציבורי הנאמנים, הפקידים, בחינוך – הם המחנכים, המנהלים, המפקחים – בכל ענין ממלכתי הם שם – בכל ענין דתי-לאומי, הם שם – הרבנות הראשית, קירוב רחוקים, זהות יהודית – וכמובן גם אקדמיה, מדע, תעשיה – הם שם – הפועל המזרחי קדימה. ואלה מאשימים אותם בחרדיזציה – כי הם עושים הפרדה בין בנים לבנות – ואלה בחילוניזציה – כי יש טלויזיות בבתים ואוהדים כדורגל ועושים שטויות – ואלה בלאומנות קיצונית – כי הם נותנים גב למתנחלים – ואלה בגזענות – כי הם מדברים על אחדות ישראל ומדינת היהודים ולא על מדינת כל אזרחיה – ואלה בשמרנות – כי הם אנשים משפחה יציבים – ואלה בהפקרות – כי חלק מבניהם הולכים לכל מיני מקומות ויוצאים לתרבות רעה… ובכל הפסיפס הדינמי הזה – עומד לו המיזרחוניק הקרוע המלא תמיד רגשות אשמה – נישט אער נישט אען ונאבק על זהותו – בעצם קיומו הוא מסמן את קו האמצע של החברה הישראלית, את הקו הגיאופוליטי הסיסמי שבו מורגשים השינויים החריפים – הוא אינו מבחין בין ספרדי לאשכנזי – הוא ישראלי – כפה סרוגה – ובבתי הכנסת שלו מתחברים חרדים עם חילונים, חוזרים בתשובה עם דתל"שים בעלי לב חם ליידישקייט – אין פלא שזהותו היהודית היא זו הנמצאת בשינוי תמידי – והנתונה תמיד ללחצים הגדולים ביותר. התרבות החילונית שואפת להגדרה עצמית המנוסחת בתוך הפרמטרים המובהקים של תרבות המערב: הפוסטמודרנה, הצרכנות, הנהנתנות, ההתאיינות והיאוש המוטרף – והכל בתוך אולם המראות האינסופי של השכל המושחז, האינטלקט הספקני הפראי, המרדני לנצח, שיודעת מערכת החינוך הישראלית לגדל –  לא כאן עומדת המסה המזרוחניקית – אם כי ודאי היא שולחת יונקות, גשושות כמעט-אובליגטוריות גם לשם – שהרי בניה המתנשאים לפסגות אקדמיות זוכים לטעום מעלעלי הלוטוס המשכרים של החירות המערבית. המזרוחניקים הם גם הפה – החזית הגאה של המון המסורתיים בארץ – הם הדתיים השומרים על המסגרות – ועם זאת לא ניתקו את שרשרת האחווה. בניגוד לחרדים, המתבדלים, הכואבים את כאבו של עם ישראל דרך המסך העבה של ההפרדה מרצון – המזרוחניקים נמצאים שם בחזית, כואבים את כאב השלום והמלחמה, החילול והקידוש, הזימה והפרישות, השמאל והימין, הפירוד והאחדות – בכל מקום תמצא אותם, תראה אותם מתלבטים בלבטי זהויותיהם – הכל במינון נמוך ומהוסה משהו מאותו מגזר עימו הם מתמשקים – חילונים גרועים וחרדים גרועים, אזרחים שמרנים – הם מצטיירים כקריקרטורה חיוורת של הצבעים היותר עזים וקיצוניים בחברה הישראלית – אך בהיותם בתווך, בעומדם בלב ליבה של החברה, הם אלו שמגבשים תדירות את התגובה הממזגת, את הסינתיזה הישראלית הייחודית בין הקטבים השונים, בין החילוניות המתמסמסת לאנומיה, בין החריידיות הנובקת בחרדתה, בין השמאלניות הקוסמופוליטית האובדת בלהט התמשקותה עם כל מה שאינו שייך לזהות העצמית העברית, בין העולים מרוסיה לעולים מאתיופיה, בין ממלכתיות למסירות נפש, בין מורשת ישראל להשכלה מערבית – בכל מקום תמצא אותם, היהודים של הישראלים – והם סובלים מכל המחלות של היהודים – ההתבוללות וההתחזקות, החולשה המצוותית והאשמה החרדותית, הכל שם, הזעיר בורגנות הכלכלית והאחריות האזרחית המעשית, רוח ההתנדבות ורוח הבטלנות. מפצחי פיצוחים חובבי כדורסל מכי על חטא בימי כיפורים, מפרידי בנים ובנות, לוחמים שכם אל שכם ביחידות מעורבות, אנשי חינוך יבשים, ציונים חמים ונלהבים, תרמילאים מניחי תפילין, מנפני דגלים – המזרוחניק הוא הישראלי הממוזג.

ועל רקע זה צריך להבין את המתחולל בבר-אילן ובמכללות – בדיוק כפי שהממשק עם החרדים הוא הממשק האחורי של המזרחוניק ומגדיר לו את גבולות דתיותו, את הנקודות בהם מותר לעגל פינות, ואת הנקודות בהן יהרג ולא יעבור, כך המימשק העובר בבר-אילן הוא המימשק עם תרבות המערב, עם החול, עם האקדמיות, עם היוקרה, עם המודרנה. המיזרוחניק מתמשק על פני כל רוחבה של החברה הישראלית. בעוד שבמגזרים אחרים של החברה, שאלת הזהות היא פחות בוערת, יותר אוטומטית  –  חרדי לובש חליפה ומגבעת, חילוני משתדל למצוא את משמעות חייו ונוטה להתפלסף בסגנון אקזיסטנציאליסטי נאות על חמקמקותה – המזרוחניק בוחן כל העת את גבולות זהותו כיהודי וכישראלי, כדתי וכציוני, כאזרח וכאדם – הוא נמצא שם בלב כל הרצפים הללו – ומעצם טבעו, כמכריע תמיד בין קצוות – הוא בוחן תדירות את הכרעותיו ומזיז את זהותו על פי השינויים התודעתיים המתחוללים בו – ולכן במזגו ערכים מקצוות שונים הוא גם פגיע יותר להתפרצויות קיצוניות מסוגים שונים.

במידה רבה הוא ממשיך מסורת יהודית עתיקת יומין של הכרעה לא להכריע – תכונה העשויה לעצבן את מי שכבר הכריע. כמו הסיפור על הרב שבא אליו בעל דין ותינה בפניו את טענתו. לאחר הרהור מעמיק אמר לו הרב: "אתה צודק". כעבור עשר דקות מגיע בעל הדין השני וגם הוא מספר באריכות את צדדו בענין. לאחר מחשבה מעמיקה אומר לו הרב "אתה צודק". הרבנית ששמעה את כל הענין מאחורי הפרגוד, באה לבעלה בטענות, איך יכול להיות שגם הראשון צודק וגם השני צודק – צריך להכריע ביניהם. שקע הרב שוב במחשבה מעמיקה ולבסוף אמר: "גם את צודקת".

סיפור זה אינו רק אנקדוטה יפה, הוא משקף משהו עמוק בליבה של היהדות – מעבר לנקודה ההלכתית לפיה במקרים של ספקות יש תשובה שונה למי שבא כל אחד להישאל לבדו לבין כשבאים שניהם להישאל בבת אחת – יש כאן גם נקודה קריטית של אי-הכרעה יצירתית המניחה למציאות עצמה לחולל את השינויים הבלתי נמנעים שלה. יש כאן אופי יהודי עמוק מאוד שמחובר מאוד אל כל מורשתו התרבותית ואינו מוכן להניח לאף חלק ממנה – הוא רוצה להיות בו זמנית גם דתי וגם לא דתי, הוא רוצה לאכול את העוגה ולשמור עליה – הוא רוצה להיות נאמן לאלוהיו, לעמו, למשפחתו, לעצמו – וגם לא כל כך נאמן, נהנתן, שאפתן, מטפסן חברתי. הוא רוצה להיות כאחד הגויים אך לא לוותר על נבחרותו, הוא רוצה להיות בעת ובעונה אחת אקדמאי נטול גבולות ושומר מצוות פארוכיאלי – הוא רוצה להתנדב למגן דוד אדום ולמשמר האזרחי וגם לצאת לבלות עם החבר'ה. הוא אזרח נאמן לקיסר ובן נאמן לאומתו, הוא איש כספים מחושב ושקול אך גם מתקן חברתי נלהב. רעיונות של שוויון ואמנציפציה מלהיבים אותו, אך גם של מסורת וכבוד – הוא משועבד להיררכיות ופורץ גבולות כאחד – בכל מקום תמצא אותו – לאן שלא תסתכל תמצא את היהודי – זה ממש שיגע את הגרמנים – חוסר המוגדרות הזאת – הרצף האינסופי של זהויות ופרצופים שיודע היהודי לייצר. כמובן, שהגרמנים לא הצליחו לעולם להבין את עומק הנקודה הזו של היהודי – הם הישלו את עצמם שמדובר במזימה, במזימת התפשטות, במעין התחפשות זדונית, סוסיות טרויאנית הרוצה לפלוש לכל מוסד גרמני – הם לא הבינו את הגישוש, את חוסר-המוחלטות, את הזרימה האינסופית המתחלפת המחפשת את זהותה, את מקומה, את עצמה. הם לא הבינו את ההכרעה האיומה של אותם יהודים שהחליטו לוותר על מהותם ולהתנצר – הם המשיכו להתייחס למתנצרים הללו כיהודים ולהשמידם – הם לא הבינו את ההכרעה הציונית שבאה לשמר את החזות החיצונית של הזהות היהודית תוך התנהגות בלתי-יהודית לכל דבר – מה זה הדבר הזה? יהודי? או לא יהודי? הוא כמוני, חובב שְפֶּק וזאוארקראוט. או לא כמוני חובב יהודים…? מה זה הדבר החמקמק הזה? ואחִיו. תראה אותו הולך לשחרר את האיכר הרוסי, לעשות מהפכות, לעשוק את העשירים, לערער את יסודות החברה והכלכלה – מי הם הסוציאליסטים הללו? – האם הם באמת כאלה קוסמופליטיים כפי שהם אומרים? – באמת אין להם העדפה לאחיהם היהודים? – הם באמת מסורים לרעיון האינטרנציונאל? או שבעצם, לא. זה רק כיסוי. הם רק סחבק איתנו, אך בלבבם הם רוצים להשתלט על העולם, היהודים הללו – הם רק אומרים שהם מתקני עולם – עובדה – תראה את אחִיה של זו, הסוציאליסטית הגדולה –  מהאדוקים… ומאידך אחיה השני הוא הבנקאי שטרודל-מאכר המתפלל בטמפל החדש בהמבורג… מה זה העם הזה, חבורת מתחזים הפכפכים כולם…

החרדים, השואפים נואשות לשמר את הזהות היהודית הטרום-השכלתית – אותו קִיט הישרדות פרודוקטיבי כל כך שהחזיק את הרציפות של הזהות היהודית מאז החורבן הלאומי – מוצאים את עצמם במאבק על זהות ההולכת ומתרחבת במהירות של גלקסיות מתרחקות – תביעות ההכללה של תרבות המערב נוקשות על דלתם בהתמדה עיקשת – והם נענים ברצון לתרבות החומרית המערבית, תוך בניית גדרות חברתיים לא כל כך אפקטיביים. החרדים הופכים במהירות לחברה בעלת הפרדה חריפה מאוד בין הציבורי לפרטי – במעין בועה בתוך בועה בתוך בועה – היחיד הפרטי, נוהג את עניניו הפרטיים בצנעת פרטיותו, תוך מידור מוחלט מהמגזר הציבורי החרדי – שם קובעים קודים ברורים מאוד את ההתנהגות, את המותר ואת האסור – והציבוריות החרדית עצמה ממדרת אותו מידור נוסף מכלל החברה הישראלית. אולם גם כאן, יש קווים ססמיים ברורים מאוד – ואין להשוות בין חרדיות אמריקאית ליטאית, חרדיות ספרדית ש"סניקית, חרדיות חסידית על גווניה השונים, וחריידיות בני-ברקית ילידית. החברה החריידית בעצמה מורכבת מכדי שניתן יהיה להכניס אותה לרובריקות חד-משמעיות, מהשבאב על הברזלים אל חיילי הנח"ל, בין הרב שטיינמן המצדד במכוני הכשרה ובנח"ל חרדי לבין מתנגדיו הצווחים שמד שמד, בין החריידים האנגלו-סקסים הנתמכים מארה"ב ונוסעים כל קיץ לחודשים חופש מהישראליות הדחוסה, להתפנק קצת אצל ההורים ולחזור עם קונסרבים ושמפו לכל השנה לבין החריידים המקומיים, דור שני או שלישי לתלמידי חכמים, עשוקי צפיפות ודלות, מסתפקים במועט ונאנקים בלט, מבוזים ומלאי אמונה, צדיקים וצדיקות מקפידי הקפדות שליבם נחמץ לנוכח מצוקת ילדיהם והם בוכים לילה לילה לקדוש ברוך שיעזור להם; בין בעלי התשובה העזוזים הבאים אל היהדות מלב ליבה של תרבות המערב, שראו את הכל ובדקו את הכל ומצאו את השקט בלב הסערה במורשתם עתיקת היומין והמתחדשת תמיד – הם המפיחים רוח חדשה ביהדות, מנשאים אותה מעלה מעלה על האידיאלים שהביאו עימם, מזריקים לה דם חדש ולוהט של התלהבות ותשוקה, יכולת הסברה מופלאה, כוחות שכליים מדהימים – וכמובן כל השילובים בין אוצר החיים שרכשו לבין היהדות, כל ההתמשקויות הפלאיות בין טאי-צ'י לגמרא, בין ניתוחי מוח לשולחן ערוך, בין עבר קרבי מפואר לרזי הקבלה, בין יצר נדודים שלא ידע שובע לרוחב תפיסה המשוטט לו בים הגמרא – לבין החריידים מבית, הנצמדים אל מסורת אבותיה בידיהם, המביטים על כל בעלי התשובה הללו בתמהיל של חשדנות והערצה, המוצאים בקירבם כוחות חדשים לנוכח דבקות שכניהם החדשים – אך עם זאת מביטים במבט מפוקח על כל ה"משיגעס" הזה. החריידים מבית, שעברו את הטראומה של קנאת ואחוות האחים יותר מכל מגזר אחר בחברה – שנתבעו לאחדות ולמסירות, שחונכו מגיל צעיר להקריב, אך גם לדעת מתי לא; החריידים מבית היושבים ומעשנים סיגריות כי בתחילת המאה היו כמה פוסקים שחשבו שזה טוב, ויש להם על מי לסמוך; המניחים לעצמם להעלות בשר כי רש"י כותב שהמעיים מתרחבים לקבל את המעדנים הטובים בשבת; החריידים מבית הכלואים בתוך הבועה שבבועה – שאין להם אפילו את קו החמצן המעניק  לבעלי התשובה את שאיפת התעופה שלהם – הם יכולים רק לשקוע בחמדנות החומרית שהיהדות אינה בזה לה, למצות את אהבת החיים של היהדות תוך ויתור נשמתי – או להתעלות במדרגות הצדיקות האמיתית – להזדכך שכבה אחר שכבה, רובד אחר רובד, ואז אתה מוצא אותם בירכתי הכוללים, מאירי פנים לכל שסביבם; מקפידים לא רק על לשון הרע אלא גם לא לחשוב מחשבה רעה; שמחים לעזור ומתענינים בעירנות מדהימה בכל הסובב אותם. יודעים היטב שהרווחה החומרית היא הבסיס למעוף הרוחני – מלווים כספים לנזקקים, תומכים בנשותיהם, לוקחים את ילדיהם לשיחות מקרבות – חיים ככל שרק יוכלו על פי מסילת הישרים – והם הלב החי המזרים דם לכל הקהילה החריידית – הם הנפש הפועלת המחזיקה את כל הנשמות והגופים הנפולים, מושכת את בעלי התשובה כדבורים אל הצוף, מחזקת את האומללים ומפיחה אמונה בציבור החרדי כולו – וביחס לאנשים אלו, הבועה היא לא הקרום המגן עליהם מפני החברה הישראלית הסובבת, אלא הקרום המונע את אורם להתפשט על פני החברה כולה – אך הם לא לבד, עוד לא תמה המורכבות המדהימה, הפסיפס הלא יאמן של הזהות היהודית – כי לצד הצדיקים הללו הספונים בבית המדרש עומדים להם זקופי קומה הצדיקים העזיזים שבית המדרש הוא להם מקומם הטבעי אך מרחב חיותם הוא גם על הגבעות בג'יפי סיור במילואים, בהפגנות על נושאים חברתיים, במעורבות מתמדת בחייה הממלכתיים של המדינה – ולצידם שוב המון המזרוחניקים, ולצידם המסורתיים, ולצידם החילונים בעלי הזיקה החמימה ליהדות – אלו שגדלו בבתים מסורתיים וטיפסו מעלה מעלה במדרג החברתי, אל האקדמיה, אל המימשל, אל התקשורת, אך עוד הם זוכרים את הניחוחות של בית ההורים, את תחושת הוודאות של שולחן השבת, את העלבון של ההורים מול ההגמוניה האינטלקטואלית שהם עכשיו חלק ממנה – גם הם נמצאים בפסיפס הזה, ימינה מהשמאל השמאלי, לעיתים הם מחפשים את "ארון הספרים היהודי", לעיתים את החוויה האתנית – הם חיים את הישראליות בכל חילוניותה – אך אי שם בלב פרח מלבלב, ואיזו מאקמה פתאומית מסתלסלת, איזה ריח מאפה ייחודי יכול למלא לפתע את ליבם געגועים ואת עיניהם דמעות – וגם הלאה מהם שמאלה וחולָה, יש רצף, תתי-רצפים, זהויות יהודיות שבריריות המחפשות את האחר – השונאות את עצם הדיכוטומיה בין יהודי ללא-יהודי – המתעבות את האלימות שמחזירה שוב ושוב לזירה את ההבדלים בין העמים והגזעים… זהויות שהאימג'ין של ג'ון לנון הוא החזיון הקבוע המנחה את הוויתם – הם שרוצים למסמס את האבחנות בין יהודי לגוי, בין גזע לגזע. הם התקועים נואשות בגיא החיזיון הנורא של חברה ישראלית מוקפת ים איסלמי עוין – הם המנסים שוב ושוב להבנות את המציאות אחרת, בין באמצעות הפריצה של אוסלו בין באמצעות הנארטיב של קהילות מדומיינות – הכל מדומיין חוץ מהתחושה שלי שהדברים אינם טובים – הפן הסולפסיסטי החריף של החברה הישראלית, המצמיח מתוכו גם פייטרים מונומניים עשויים ללא חת הנאבקים נגד החברה הישראלית עצמה מתוך שאיפה להחריב את יסודותיה המחריבים להרוס את היבטיה המהרסים… גם הם שם, ולצידם… על נרגילה, עוד יהודים – יהודֵי היאללה תעזוב אותך מכל החארטה, יהודֵי התן לבן אדם לנשום – שתוך שנה שנתיים מתבגרים והופכים למרירים – או יורדים מהארץ ומצטרפים לזהות הישראלית הנוספת, המיוחדת כל כך, החמימה כל כך,  מלאת ההצדקה העצמית, הישראלי היורד – שהוא גם אין וגם אאוט וגם הוא אבוד בין זהויות – ולצידם האידיאולוגים הגדולים, אנשי האקדמיה הפוסט-מודרניים, פוסט-ציונים, פוסט-קולוניאליסטים, פמיניסטים, הומניסטים, אנשי ביקורת, אנשי אמנות, אנשי תקשורת, אנשי מדיה – המתעדים את אינספור השברים הללו באינספור מראות – בקליידוסקופ אינסופי של דיווח ותיעוד, ניתוח וסינתוז – גם הם שם – יחד עם כולם, גם הם שייכים לפסיפס היהודי הזהותי הזה, וגם אני.