solar_system

זאב בכלר – 3 מהפכות – הכללה

הרב כותב באורות את הדברים הבאים אודות האסטרונומיה הפרה-קופרניקאית כמשל להכללה שאינה כוללת בתוכה את כל הפרטים : "שיטות התכונה הישנות, שהיו חזיונות פרטיים מתפשטים רק על חוג גבול התכונה בלבד, היה הספק טמון בקרבם, עד שהיה מרגלא בפומייהו של התוכנים, שתארי התכונה והנחותיה הנם רק למצוא איזו הצעה לפתרון שנויי התנועות הרבים של הגרמים השמימיים ושאפשר שהפתרון יהיה באיזה דרך אחר".
בהמשך מביא הרב את ניוטון כשינוי מהותי היוצא מכדי ספק.
"מיום שחוק כח המושך החל לפתור את השאלות התכוניות, מתוך שהוא חזיון קוסמולוגי כללי, השליך מעליו את עבותות הספק, ומזה בא גם ההבדל השני, שהתכונות הישנות היו נוחות להשתתף אלה באלה, מה שאין כן התכונה החדשה, שמתוך תכונתה הכללית הודאית קנאית היא ואי אפשר שיאמר אדם לפתור קצת מחזיונות החכונה על ידי כח המושך ושאריתם באיזה פתרון אחר מתנועות גלגליות שעל פי הצעות התכונה הישנות".
ניוטון הוא סוף המהלך שעובר מקופרניקוס דרך גלילאו וקפלר – ובכלר אכן מציין את ניוטון כסוף התקופה בה חיפשו אמת בתוך העולם: "יש אמת אחת ויחידה בדבר כל עניין. אמת זה הוא היא כל האמת והיא תמיד אינפורמציה על העולם. אך בדיוק מכיוון שהאמת היא אינפורמציה על העולם היא מלווה בספק נצחי". (בכלר, עמ' 16) – האמת האלוהית המוחלטת מתמשקת עם בינת אנוש – המגעת רק עד היכן שידה מגעת וצל הספק מונח עליה תמיד. "הכרת אפשרות זו היתה יצירתו של אפלטון, והיא שלטה במהלך התפתחות המדע תקופה קצרה מאוד – במשך המהפכה המדעית שהתרחשה במאה ה-17 וששיאה היא הפיסיקה של ניוטון. היא הלכה והתערערה במשך המאה ה-18 ומי שחיסל אותה סופית היה קאנט". (בכלר, שם).

בכלר כותב שאמצעיו של קופרניקוס היו "פירוק התופעות לרכיביהן… ובדיקתו – קריטריון ההרמוניה והסימטריה כתכונות המייחדות פירוק אחד מכל יתר הפירוקים" (עמ' 28).
נראה שמה שבכלר קורא לו "פירוק" הוא למעשה מה שהרב מכנה "הכללה", ואכן בפרק הבא מופיעים דיבורים מופלאים על "האחדות האורגנית והאמת", ותיאוריו של בכלר משיקים כמעט בשלמות עם תיאוריו של הרב על ההכללה שהיא הולכת יד ביד עם הוודאות והייחוד. בכלר מתאר את מקור הוודאות של המדע הקופרניקני כנעוץ בכך שתוצאותיו של חוק דל ומצומצם ('מרכז סיבוב הגלגלים הוא השמש') הן רבות ומגוונות ואינסופיות בעיקרון. "וככל שמספר התופעות המפוענחות הולך וגדל [=ההכללה רחבה יותר] כך מצטמק ונעלם הספק, שאולי הכל טעות ומקרה". (עמ' 28)

כפי שהרב כותב: "כל גלוי רוח כללי לפי התגברות הכללות שבו כך הודאות מתחזקת בקרבו ולפי מדת ודאותו, כשם שאינו נותן מקום לספק, כך איננו מותר את זכותו לאחרים לשתפם עמו; הכלליות הודאות והיחוד תלויים הם זה בזה…".

בכלר עורך כאן אבחנה חשובה לגבי סוג הספק, סוג חוסר הוודאות, שקופרניקוס הצליח לסלק ואבחנה זו מתמשקת היטב עם התפיסה של הרב לפיה הולכת ההכללה ומשתכללת בהדרגה, והמגמה "ההכללתית" מאפיינת את עצם המציאות: "בברור שמדובר כאן בספק אנושי" כותב בכלר, "בספק רגיל… השאלה האמיתית היא שאלה מן החיים… אין כאן עניין לוגי אלא עניין אנושי – הוודאות שעליה מדברים קופרניקוס ודקרט היא ודאות של היומיום".(עמ' 28)
זוהי הוודאות שהולכת ומתעצמת בהדרגה ככל שההכללה הולכת ומתרחבת – זוהי וודאות שלעולם לא תצליח להשתיק את צחוקו הלועג של יום – באשר זוהי וודאות אינדוקטיבית מהסוג שמאפיין את כל החיים על פני אדמות, הוודאות האינדוקטיבית שמאירסון מייחס לכל כלב העוקב אחר מסלול מעופו של נקניק ופוער את פיו במדויק בנקודת ההגעה הנגזרת אינדוקטיבית מתוך הידוע לו על מעוף הנקניק עד כה. זוהי ההכללה המתכללת שניתן לייחס גם לדתות ולא רק לאובייקטים פיסיקאליים של המדע – באשר זוהי הכללה של ההגיון הפשוט, ההגיון האלוהי הטבוע בחיים, המחפש את הדפוסים והמשמעות המאחדים את הפרטים.
כמה מרגשת הכרעתו של בכלר: "ובכך נחתך עניין הוודאות המדעית עבור המהפכה המדעית אחת ולתמיד, וברגע שאנו דורשים מן המדע ודאות רבה יותר, שניתן לקרוא לה מוחלטת או אלוהית [יומרה עלובה שמקורה בתפיסה אלילית של המציאות!], השאלה מאבדת עניין, ולא רק עבור המדע. כי התשובה עליה טריוויאלית בהתאם: שום דבר אינו ודאי באופן מוחלט". (עמ' 29).
בזמנו, כאשר חקרתי את הפילוסופיה וההסטוריה של המדע, הגעתי למסקנה שהסיבה היחידה ל"נכונות" המדע היא "שהמציאות משיבה לו אהבה" – המדע יכול לחשוף אך ורק את האלוהות המתגלה ולא את האלוהות המוחלטת, הנסתרת. אותה אלוהות התמגלה בגבורת כל גיבור וכו', שהרב מתאר באורות, (ראה פוסט קודם: זאב בכלר 3 מהפכות קופקרניקניות – מבוא).
והנה, כל כך פשוט! פתרון כל כך פרוזאי ולא "פתרוני", כל כך לא קנטיאני, לא גרמני ולא כפייתי – הנה, יושב לו שם אצל בכלר, משפט מצמרר – כל כך הרבה שנים הוא מפכה בקרבי ולא ידעתי לתת לו מבע: "זהו פתרונה הסופי של המהפכה המדעית לבעיה שלימים תיקרא 'בעיית האינדוקציה' [אני פשוט הגעתי למסקנה שהמדענים מצפצפים על הבעיה – אך בכלר חושף כאן את מימד העומק הפילוסופי] – כיצד אפשר לפרק או לפתור או להציל את התופעות [וכמובן שמתבקש כאן המינוח של הרב: להכליל את התופעות], אם כל מה שנתון לנו הוא התופעות [כל מה שנתון לנו הוא השער]… יש לפתור את התופעות כך שההרמוניה [ההכללה!] תאלץ אותנו להודות שבפנינו ודאות מורלית [הוודאות!] שהיא הפתרון היחיד האפשרי [הייחוד!].
בכלר מוסיף ומסביר ש"מה שיוצר ודאות כזו ואת עוצמת ההרמוניה הזאת הוא השוני שבין הצופן, כלומר חוקי הטבע והעקרונות [דהיינו, ההכללה] לבין התופעות [דהיינו, הפרטים המוכללים] וככל שהשוני יהיה גדול יותר, כן אפקט ההרמוניה עצום יותר – זו עובדה אנושית פשוטה [כפי שההכללה חייבת להיתפס בשכל האנושי הפשוט מאחר והוא זה שהולך ומחולל אותו והוא זה שמכיר בה ומייחס לה את הוודאות והייחוד]" (עמ' 29).

כך – ממקום רחוק כביכול מהרב – מתוך המציאות ההסטורית והפילוסופית של המדע – מגיע בכלר, למה שהרב סיכם בתמציתיות כזאת בפיסקה על הכלליות, הוודאות והייחוד. ומדהים עוד יותר – שבכלר מייחס את ההיפרדות מתפיסה זו, המתחילה בקנט – לשקיעה וניוון הנובעים מתוך היפרדות מן האמת של המציאות [המציאות האלוהית!]: בכלר כותב על קנט וממשיכיו: "דבר אחד לעולם לא יכול לעניין אותו – השאלה אם התיאוריה אמיתית או שקרית. לשאלה זו אין משמעות עבורו, אלא עד כמה שפירושה הוא הקונסיסטניות הלוגית של התיאוריה ותו לא". (בכלר, עמ' 18).

אני מצפה בכליון עיניים לראות כיצד יתפתח הספר בהמשך.
אוהב אותך בכלר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>