white-hat

התנכרות העצמי

יום חמישי. חמש וחצי לפנות בוקר הוא קם.
קצת הזוי, מעורפל, מדוכדך, לא ברור.
חייב לעשות משהו. איזו טלטלה.
חייב לעבור למקום אחר שהוא לא אני – משהו שונה, מנער, לא מחושב. משהו רחוק מכל ההמולה הזאת של איומים ופיצוצים.
רק ללכת ללכת, או אולי לשכוח וללכת.
גוגל פורש קנוקנות גם על המציאות ממש, והנה זה מוחש, הוא גולש לאי-דרימז, חלומות אי, השעה 5:45. הוא מוצא טיסה זולה ללונדון. אייר אוקראינה, ממריאה ב-14:15.

הוא מארגן תיק. דוחף לתוכו עפרונות צבעוניים. אולי ירצה לצייר שם במקום ההוא שאינו יודע, אל המקום ההוא לשם הוא הולך כדי ללכת לאיבוד מכאן.

הוא חובש כובע לבן, כיאה למי שמסיע עצמו מזהותו. מתחפש לאחר. אמנם בסין, הוא יודע, הלבן הוא צבע האבל. מי שמביט בו מאחור לא יודע מי הוא. אולי לא יחשבו שהוא ישראלי – כי שם, שם, הרי אוכלים ישראלים. הישראלים הללו, החופשיים מדי, שאין להם שום גינונים חיצוניים שצועקים במקומות ציבוריים וגונבים סבונים בבתי מלון. אין להם שום נימוסים ראויים לישראלים האלה, ומי יכול לראות את הרחמנות שלהם? טוב. די עם הנוסטלגיה! לניכר הרי הוא הולך וכובע הוא חובש. כובע לבן.

הוא נוסע, נוסע ללונדון, והיא לא מחכה. אך הוא צריך ללכת. ללכת מהעצמי, וזה עובר דרך אולמות הטיסה, בלי לגנוב שום הצצונת במראה. כן זה הטרמינל, זה אותו טרמינל. ממש. אבל כבר משומש הרבה. כבר הרבה עממיות יש כאן, וצ'ק-אין מהבית, ומעבר אל השרוול ואל המטוס, מושב 11 D, קטן, צפוף, דחוס ומהוה, פחית מעופפת – והוא עוד לא מבין מה הוא עושה כאן, ומקווה שזה יתברר בהמשך. שהרי זה אקט. הוא יושב שם בלא לזוז הרבה, אבל האקט מתבצע, אוטומטית, במהירות 700 קמ"ש, בגובה 11000 מטר. בטמפרטורה של 56 מעלות מתחת לאפס.

הטיסה עוברת דרך קייב, ומקייב ללונדון זה קו ישר החוצה את פולניה, גרמניה והולנד ללא סטייה, ממש גולש על שולי צ'כוסלובקיה, נוגע לא נוגע, והכיוון הוא מערבה, מערבה בעקבות השמש ומשבע בערב עד תשע בערב על פני שני אזורי זמן – הוא טס ארבע שעות בשמים תכולים, בדוק של רסיסי קרח על החלון הכפול, ובשמש הזוהרת שאינה שוקעת, רק זוהרת, והוא טס לתוכה. ועזה רחוקה רחוקה.

אופוריה קלה מתנוצצת לו. הנה הוא שוכח. הנה הוא שוכח את העצמי. חופשי באוויר אל השמש, אל השמש הלא שוקעת. הוא נרדם במושב הצר, חולם חלומות ריקים מתחת לכובעו הלבן.

אתראה אוקראינית מעוררת אותו, נוחתים בקרוב. נא להדק. הוא מסתכל החוצה. ארץ מוזרה, בוצית ומבוקעת, כמו קרקעית בריכת דגים יבשה בקיץ, בוץ מגובש, מחורץ. מה הוא רואה? לא ברור. הרקיע כתום בשקיעה. זו אנגליה. זה ברור. אבל איפה הכבישים? איפה הבתים? אלף ריבועים קטנים, מזוותים, לא ישרים, בגווני אפור וחום וירוק בז' מתוחמים בקווים עבים ושחורים. מה הוא רואה? המטוס מנמיך, הפרטים עולים. שדות הם אלה. שדות הם הריבועים. והקווים העבים, עצים הם, ובינות העצים, כבישים עוברים, וכל שדרה ושדרה מפרידה בין שדה לשדה, והוא מבין, ארץ עתיקה היא זו, ארץ ישנה עם רכוש פרטי. לא קרן קיימת אגליטרית לישראל ואדמות מדינה המוחכרות לארבעים ותשע שנה, לא. כאן יש רכוש פרטי. כאן, כל דאלים גבר, ועמוק מכך, כל דסבי סבו דאלים גבר ואף קיבל תואר אצולה וברבות הימים וברבות הצאצאים התפצל הרכוש והתבקע כארץ מליחה, לזה חתיכה ולזה חתיכה. וכולה מוקפת סביב סביב בחוקים מסורות ומנהג. אנגליה. זוהי אנגליה שהוא רואה שם בדמדומים. ארץ ישנה. ארץ פוסט-אימפריאלית. שריד גאה של כוחנות חסרת פשרות והובריס עם קבלות. כבשנו. ראינו. באנו. אנו האנגלים. ובריטניה שולטת בגלים.

המטוס האוקראיני הולך ומנמיך. הדיילת מדברת אוקראינגלית בלתי מובנת. עם בוא הלילה הוא מגיע ללונדון. לאן ילך? הזמין לילה במלון זול היכשנהו במרכז העיר. ברח מהארץ. לא חשב פעמים. ברח מההזדהות. ברח מהילדים הנכנסים עכשיו לעזה והלך לחפש את הכוכב שגילו עליו חיים. אבל אין לאן לברוח והוא חושב לעצמו שאולי כאן, כאן, שהוא הרחק משם, שם, אולי ימצא איזה עוגן לאישיות. משהו מוצק וברור שהוא האני. משהו חד-משמעי כמו הולך כל יום לפאב או מתפלל יום יום במנין או פותח את המשרד כל בוקר בשמונה, משהו יציב וברור שבו משתקפת אישיות ברורה. מישהו שאוהב תה. הוא לא יגע בקפה. או שמצביע תמיד עם המפלגה השמרנית. או מצדד תמיד עם החלש, ויהי מה. משהו ברור. משהו מוצק. הוא מתלבט. מתלבט. ככה זה כשאתה על כרטיס פתוח. ככה זה כשאתה בורח ולא יודע ממה נוסע ולאן. כושית רחבת פנים וחמוצת סבר יושבת מאחורי דלפק מודיעין מוזר ונמוך בגובה מתניה. האם זו מוזרות בריטית או סתם חידוש של מומחי קבלת קהל? הוא שואל אותה על הרכבת והיא עונה בחוסר רצון. האם זו אנטישמיות או אנטיפטיות? לא יודע. אולי זה הכובע הלבן.
עולה על הרכבת לויקטוריה. הוי ויקטוריה ויקטוריה. מלכת המלכות. כיצד השיקה דמותך המכוערת ממלכות. שמות בריטיים בחליפות טוויד מחליקים בתחנות מוארות: גטוויק. הורלי. רדהיל. מארשם. קולסדון, פרלי, איסט קרוידן, סלהרסט, ולבסוף, אחד לפני ויקטוריה: קלפהאם ג'נקשן.
כבר אחרי חצות. כולם ירדו. הוא נוסע לבדו בדרך לויקטוריה סטיישן. הקריינית ברכבת אומרת שזהו קרון מספר אחד מתוך ארבע. למה הוא צריך לדעת את זה? למה חשוב לאנגלים לדעת את זה? שכונות לונדון חולפות על פניו – הפערים החברתיים מחלחלים פנימה. בנייני סלאמז אפורים שאור כחלחל וקר זולף מחלונותיהם, ואחריהם, מטרים ספורים, קניונים מפוארים באור נגוהות ובאופק בנייני מגורים יוקרתיים. הוא נזכר שוב שזו ארץ שיש בה אצילים ופשוטי עם. בית לורדים ובית פשוטים. לורדז אנד קומונרז. זה דוחה אותו. הוא בן לעם אגליטרי. כולנו בני איש אחד נינהו. עם שיצא לחירות. עם שאינו מבדיל בין דם לדם. היכן, היכן יום התפארת של ילדי המהפכה? אמנם גם הם עשו מהפכה, האנגלים. בטח. מהפכה מהוללת. אבל עדיין, עדיין האוויר ספוג במעמדות.

ויקטוריה סטיישן. ענקית. תקרה של קפלה. הוא חושב לעצמו שתחנות רכבת הן הקפלות של הבריטיים – לחבוק עולם, להביא את סחורות היוקרה באוריינט אקספרס. והכל בתוך שמונים יום. הריח של האימפריה עדיין באוויר. האם הכיבוש השחית אותם? כמה זה גבוה כאן. טרמינל אמיתי. טרמינוס. אבל הוא צריך עכשיו אוטובוס ולנסוע 11 תחנות. השעה כמעט חצות הליל. לונדון שלא מחכה היא יציאות לכל עבר. היכן היציאה לאוטובוסים? הוא מאתר אותה. יש שם מערכת כמו שהכניסו לאחרונה בתל אביב. שלטים דיגיטליים שאומרים לך מתי האוטובוס מגיע. הוא עולה על השלושים ושש, אבל הנהג מסרב לקבל את כספו. הוא לא מקבל מזומנים. תקנה כרטיס בתחנה.

הוא שקט. הכל טוב. הרי תל אביב, על כיפות הברזל שלה, רחוקה, והוא בהרפתקאה. לא? מה בוער לו. יגיע או לא יגיע. הוא בהרפתקאה. אך הזרות גואה והכובע הלבן שלו כבר לא מסתיר. לא מסווה, לא תחפושת. הוא מזדקר. כמו פיל לבן. איש זר עם כובע לבן ניצב מול מכונת כירטוס מתוחכמת ומנסה לפענח לאיזו תחנה הוא צריך להגיע. בהוראות כתוב 11 תחנות מויקטוריה לעבר קווינז פלייס – אבל לא כתוב לאן צריך להגיע. הוא רוכש כרטיס לקווינז פלייס. יוצא שוב למדרכה. הרחוב הומה אנשים. צעירים. הרבה צעירים, ובשוליים אנשי תחזוקה, מנקים, אנשים בסרבלי בטיחות זוהרים. כל מיני. הוא עולה לאוטובוס. היכן משפחתו? היכן חבריו? למה הוא לא מחובר לשום דבר? מה הוא עושה פה? רחובות לונדון חולפים להם באורות הכרך. הוא קולט פתאום שחצי מהחנויות נושאות כרזות בערבית. הפינה הלבנונית, המזללה הסורית, המכבסה המצרית, ערבית בכל מקום. הוא נזכר שהבריטים הכי שונאים. שהבי.בי.סי הכי שקרן, הכי אנטישמי. והוא חושב שאולי יש כאן ברית כזאת, בין העממיות הלוונטינית הגסה להתנשאות הבריטית הקרירה. הם מתחברים טוב זה לזה, אבל הכתובות מביאות לו זכרונות שהוא לא רוצה לזכור. ג'נין, עזה, יפו.
הוא סופר תחנות, ופתאום זה פדינגטון סטיישן וכתוב לו שהמלון הוא במרחק הליכה של דקה מפדינגטון. בכל זאת הוא מצליח לחלוף על פני המלון בלא להבחין בו בתחילה. הוא נתון בין שתי חנויות ערביות ומשהו בו נבהל מכל זה. אני שנוא הוא חושב. אני בן לעם שנוא. אני ישראלי שנוא. אז מה אני עושה כאן? כאן אין כיפת ברזל ואין לצד מי להשתטח על הארץ בעת הישמע. הוא חוזר על עקבותיו ומוצא את המלון. פקיד הקבלה הוא ערבי. לצידו חברו. גם הוא ערבי. הוא אומר לעצמו. הם לא ערבים. הם בריטים. וממתי איכפת לי אם אדם הוא ערבי, יהודי או סיני? האדם באשר הוא אדם. היכן זה? איפה זה בכל הפחדים הללו שלו, איפה באדם אאמין גם ברוחו רוח עז? אבל הם מסתכלים עליו. האם הם מבחינים שהוא יהודי או שזה הכובע הלבן? הוא מתבקש להציג פספורט ולכתוב על דף את הלאום שלו. זה מה שמעניין אותם מכל הדברים? הוא מגלה שהוא רושם ישראלי בגאווה מסוימת, מין חירוף נפש כזה, גאווה לאומית. כזה אני. אין מה להתחבא. אני לא הטועה. אני ההומאני. והנה אני, עוד יהודי רדוף שחוזר לגלות ופוגש אויבים מכל עבר. הוא עולה לחדר. זר כאן. מה הוא עושה בעיר הזאת? לאן חשב לברוח? ממה הוא בורח? לכל אחד יש מקום. למה הוא מחוץ למקום? למה מקומו אינו מספיק? השעה אחת וחצי לפנות בוקר. יום שישי. מה הוא עושה כאן? במלון הזה? בעיר המוזרה הזאת? הוא פותח את הנייד ונכנס לאינטרנט. לונדון (כל שדות התעופה) לתל אביב (כל שדות התעופה) (למה הם מתכוונים? לשדה דוב?) – יש רק טיסה אחת ב-07:05. נוחתת בישראל 14:05. הוא רוצה את זה. הוא רוצה הביתה. הוא רוצה אל ארצנו הקטנטונת ומכל הגלויות ועם כל הבעיות. עכשיו ומייד. לחזור. ראשו לא ינוח על כריות אלה. ארצה ארצה לציון. טיסה של איזיג'ט. כרטיס אחרון. רקטות בציון. אבל ציון הלא תשאלי. הוא מזמין את הטיסה, צ'ק-אין אלקטרוני. הוא מקליד בגוגל איך להגיע מפדינגטון סטיישן ללוטון איירפורט – מקבל תוכנית עם כמה קפיצות. רק צריך להדפיס את הכרטיס. הוא יורד ללובי. מודיע על עזיבה, מבקש מהפקיד שידפיס לו. הוא דווקא בסדר, האיש. מדפיס ברצון, נכון לעזור. כנראה שלא כל השדים המצוירים על הקירות באים לאכול אותך. שבכל זאת, שחקי, שחקי.
הוא רץ לפדינגטון סטיישן. השעה כבר עשרה לשתים. התחנה סגורה. שיפוצים. חחחחח. לא הכל זר. תיקח מונית שחורה אומר לו הפועל שמשפץ שם. זה יעלה לך רק עשרה פאונד בשעת לילה כזאת, כדאי לך. בסין המוניות השחורות גונבות אותך, אבל כאן זה לונדון. הוא עוצר מונית שחורה. מתקשה קצת למצוא את הנהג. הוא בצד הלא נכון. בריטי עב פנים שניכרים בו סימני הבירות ששתה במהלך חייו. אותו כובד בצקי המאפיין את שתייני הבירה. המונית מרווחת, הרבה מקום לרגלים. אתה יושב מאחורה כמו לורד. זכר לכרכרות. אולי בכל זאת יש משהו בחברה מעמדית.
יורד בסיינט פנקרס. עוד טרמינוס ענק של רכבות. מודרני הפעם. מחפש את רכבת הלילה לקהיר ומוצא אותה. מפחד להירדם. נרדם ומתעורר בין תחנה לתחנה. השמות הבריטים המוזרים האלה: סיינט פאנקרס, קנטיש טאון, קריקלווד, בורנהמוול, רדלט, הרפנדן, טווידהמז קלאקסמית', קנטבוטום פלאפס – כל כך אנגלי. מאיפה הם ממציאים את זה? האם גם אותם זה משעשע? יש לו הרגשה שכן. שזו מן גאווה לאומית להמציא כל מיני שמות שמתחרזים עם טוויד ובוטומז. הזוי וסהרורי הוא מגיע בארבע לפנות בוקר לשדה התעופה לוטון – הטיסה תמריא בשבע וחמישה. ניצלתי. הוא חושב. ניצלתי. עוד מעט יהיה בדרך אל ביתו. גם אם הוא אבוד בין חדריו. הוא. הוא הבית שלו.

כשהשמש זרחה בלונדון כבר היה בדרכו אל ארץ הקודש.

הוא הסיר את הכובע הלבן.

אין לו ארץ אחרת.

רק מילה בעברית נוגעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>