|
תורת הראי"ה קוק
|
||
|---|---|---|
הרב והמערב |
||
שמונה קבצים א יג |
||
בעברית קלה |
המקור |
מחשבות אודות |
| מדוע דווקא הרמב"ם? כי הרמב"ם, כמו הרב, הצליח לאחות את כל חלקי הככר המחשבי שלו – את היד החזקה עם מורה הנבוכים, את ההשגחה המופיעה במסורת האיתנה המועברת ונמסרת בקבלה מהר סיני, עם השגות השכל היותר עליונות, המסוגלות להקיף גם את אבחנות המציאות של אריסטוטלס. | שמח היה הרמב"ם שצורת ההשגחה קיבלה אצלו צביון של הדרגה שכלית. וראוי הדבר לשמח על זה, מפני שכל זמן שהאמונה הזאת שהיא מבססת את חיי העולם היתה מונחת בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל. אבל אחר שקבלה לתוכה צורתה השכלית, הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל חדריה ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת לחטיבה אחת. | השמחה נובעת מעומק ההבנה שמעוף תובנתיו היותר עמוקות של השכל האנושי אינו אלא חלק מההשגחה העליונה – שאז גם השכל והשגותיו כבר אינם מפוצלים ומנותקים מכלל האורגניות של המציאות, כפי שהיה בפילוסוף של הכוזרי – אלא השכל עצמו הופך לא רק למכליל אלא גם לחלק אינטגרלי מההכללה הקוסמית. כאשר האמונה מתאחה עם השכל ומקבלת ממנו את צורתה – הריהי מקבלת את תכונת השכל עצמו – להקיף הכל ולאחד הכל – ואז באמת צדיק באמונתו יחיה – כל חייו הם אמונה. |
The Rav and the West |
|
|---|---|
The Eight Files – A 13 |
|
| English Translation | Commentary |
| The Mimonides was happy when his perception of providence took the form of an intellectual progression. And this was indeed something to be happy about, because so long as this faith, which is the basis of the life of the world, lay there without any intellectual attribute, it did not merge with all the life waves of the wise mind , which strives for enlightenment. But once it received its intellectual form into itself, it becomes rooted in the depth of the soul in all its spaces and depths, and man finds himself joyful that his spiritual form is unified into a single unit. |
This is the inner depth of Jewish faith – that it does not reject the intellect and rationality in its search for truth. It is not the vague sensations of the numinous that create the depth of faith, but the unity of mind and emotion. Though Christianity made some feeble attempts to rationalize itself – the main hallmark of its faith is the “Creo quia absurdum est” that runs from Tertullian at its very beginning – right up to Kirkegaard and ‘modern’ Christian faiths – spilling into existentialism. The mind ultimately cringes and faith is brought in to save the day by hoisting the crippled mind by its petard.
אותו עיגון במה שאינו בר-הפרכה, במה שסותר לכתחילה את ההגיון האנושי, עתיד להפוך כמעט לתו ההיכר של החשיבה הפילוסופית באירופה, עד ימינו. כך למשל, "דרידה החל לקרוא בעיון את שתי הדמויות שהשפיעו על סרטר יותר מכל, הפילוסופים הגרמנים, הוסרל והיידגר. הוגים אלו של תחילת המאה העשרים היו השפעות מרכזיות בפיתוחה והרחבתה של הפנומנולוגיה, הפילוסופיה של התודעה, שהתעקשה על כך התודעה היסודית שלנו נמצאת מעבר לטווח ידה של הוכחה רציונלית או עדות מדעית. היא נגישה רק לאינטואיציה. באמצעי זה בלבד, אנו מגיעים לבעיות המרכזיות של ההוויה, של הקיום עצמו. הבסיס לכל הידע שלנו, נמצא לכן מעבר להגיון ולמדע: הידיעה שלנו מעוגנת בתודעה"1. גישה שניתן לראות בעליל את יניקתה מתוך הנוצרויות שאחרי שליירמכר – ואכן דרידה, כקירקגור לפניו, רואה באבסורד את הבסיס לכל הבנה אנושית: "על פי דרידה, הידע שלנו ביחס לעולם, המבוסס על זהות, הגיון ואמת, נובע מתוך אפוריה (aporia), מתוך סתירה פנימית. גם כאן, קל מאוד להצביע על האופן בו סותר דרידה את עצמו בהקשר זה. אם נוכחותה של סתירה מערערת את תוקף הידע הלוגי שלנו, אזי ודאי השימוש שדרידה עושה בלוגיקה כדי לבסס את טיעונו, הוא לא פחות מעורער.
Ontotheology – the attempt to rationalize faith is now the bane of Christian thinkers.
האפולוגטיקה הכריסטולוגית של אינגרפיה2, למשל: לטעון שכל הביקורת המופנית כלפי הנצרות אינה אלא ביקורת נגד האלוהים של האונטו-תיאולוגיה, אך אלוהי הביבליה 'האל המתגלה בבשר' נותר כביכול ללא פגע, באשר אין הוא תולדה של השכל האנושי.
Not so the Hebrew faith – where the intellect is called upon to deepen and expand faith.
This is also the root of the debilitating effect WdJ can have on Judaism, in that it shakes the intellectual unity of Judaic faith – forcing many into a Christian like position of “faith beyond reason”. 1 Strathern, P. (2000). The Essential Derrida. Virgin Books, p. 6. 2 Ingraffia, B.D. (1995). Postmodern Theory and Biblical Theology: Vanquishing God’s Shadow. Cambridge University Press. |
