|
תורת הראי"ה קוק
|
||
|---|---|---|
הרב והמערב |
||
שמונה קבצים א ז |
||
בעברית קלה |
המקור |
מחשבות אודות |
| כאן מתאר הרב לעילא את המהלך הצד"חי-רפורמי. תחילה, כובד המעשים "יותר מדאי" מפני "כשלונה של האומה", כבסעיף ו' לעיל, ואחר כך במקום למצוא ""עצות נכונות על פי רוחה של נשמת האומה עצמה… להקל את המעמס" באופן של יפגע ברוחה של היהדות – "פוגמים את הרעיון", כלומר, מניחים לרפיון המעשי לפגום את האידיאה . או אז נוצרת מעין לולאה סגורה כזאת, בה "המעשים הולכים ממילא ונפגמים" ואז "הולך הרעיון ומתרחק", ואז הוא הופך בעצמו למחשבה קלושה ומעוררת בוז. ניתן להמשיג זאת במעין תרשים זרימה. | כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים על ידי השיקוע בקטנות החיים הרגילים מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, המעשים הולכים ממילא ונפגמים, ערכם משתפל, והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה קצופה, המעוררת קפדה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם. וכשהמעשים נפגמים, הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה, מצד מרחקה מן החיים, ומצד רפיון כחה לפעול עליהם. | |
The Rav and the West |
|
|---|---|
The Eight Files – A 7 |
|
| English Translation | Commentary |
| When one mars the idea, when one becomes distanced, through immersion in the trivia of everyday life, from the loftiness of the highest thoughts, the thoughts that generate the great deeds, and which are secreted within the deeds in a tremendous divine concealment – then the deeds become increasingly marred of themselves, their value degrades and their glory becomes increasingly tarnished, until they are revealed in a wrathful form that arouses exacting disapproval and dreariness, instead of the vigor and glory that is their natural attire. And when the deeds are marred, the idea grows more and more distant, until it becomes a kind of feeble thought that also evokes the contempt of any man of action, on account of its distance from life, and on account of its inability to influence them. | |
3"אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור" (בבלי, סנהדרין, צא/א).
