הרב בן אמוזג – בין הכסאות

אין ספק שאחת הדמויות המדהימות והפחות מובנות בהסטוריה של הרעיונות הוא הרב אליהו בן אמוזג. הרב אב"א הצליח איכשהו ליפול בין כל הכסאות של הגות המאה התשעה עשרה – אמוני מדי לטעמם של חוקרי המקרא של תקופתו וחקרני מדי לאנשי הדת של דורו, הוא הצליח להיות בלתי מובן לכולם.
הרב בן אמוזג עצמו, כתב דברים נאים ביותר על מצוקתו לנוכח אי ההבנה של שתי המחנות כאחד: "לזה חסיד שוטה ולזה אפירוקוס ומין, זה אומר לא יקרא בשם חכם כי אם חוקר וזה אומר לא כי! כי אם בולס שקמים ובוקר,זה אומר האיארופא אינה נאוה לו, אל ירושלים ואל הר המור ילך לו, וזה אומר אל המקדש לא יבוא, בין חכמי הגויים בחוץ יכין מושבו.ואני נשארתי תלוי באוויר, לא כופר ולא סופר, לא מין ולא מאמין, לא נבל ולא מקובל, לא פילוסוף ולא רבי הכולל, לא מקלל ולא מתפלל, לא מתבולל ולא מתחולל, לא שמים ולא הלל, לא יום ולא ליל?"
אוי לו לרב אב"א שכך היה לו.
ובשורה התחתונה: דווקא חוקרי המקרא הכירו בו – הם זיהו אותו נאמנה כאיש אמונה ודחו אותו מקהלם כמי שמאיים על זהותם. הם לא יכלו לענות לו. רק להפנות לו עורף. ואנשי הדת – הם רק שמעו את מצלול שפתו ואת הטעמת דבריו – וכבר לא היה איכפת להם מה הוא אומר. הם כיסו את האוזניים.
כך, בין עורפים מופנים לאוזניים מכוסות, נותר לו הרב אב"א לבדו. הוא, שידע לדבר את שפת האמונה בכל השפות.