בלבה של העבודה הזרה עומדת האשליה שניתן לייצג את האינסופי באופן גשמי.
גם כאשר המאמין סובר שהפסל והמסכה אינם אלא ייצוגים חיצוניים של אלוהות נעלה מהם – כפי שסוברים עובדי אלילים רבים – זוהי ליבה של העבודה הזרה – ההגשמה של מה שלא ניתן לתיאור במילים.
כאשר משה רבנו נעלם בהר, דורש העם תחליף מוחשי יותר (שמות לב): "…קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו… ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
הנקודה שעליה התעכבו החכמים היא שביקשו אלוהים בלשון רבים "אשר ילכו לפנינו". ורש"י כתב: אלוהות הרבה איוו להם – וזה בדיוק ליבו של ההינדואיזם שהוא מפרק את האלהות לאלוהיות רבות.
האמונה הטהורה עושה בדיוק את ההיפך, ומתייחסת לאלוהים בלשון יחיד. אנו אומרים: ה' הוא האלוהים – שניהם בגוף אחד – מאחר וכל הביטוי "אלוהים" – אינו בא אלא לציין את אינספור האופנים בהם מתגלה הקב"ה בעולם אנו אומרים את כל ההתגלויות הללו בלשון רבים אך בגוף יחיד – כפי שאמר אברהם ליצחק: "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני".
וזאת בניגוד לעובדי האלילים, המייחסים לכל התגלות והתגלות הוויה משל עצמה – ומכאן הפנתאונים רחבי הידיים שלהם – במיוחד ההינדואיסטי.