ארס פואטיקה

כמה צורמת וקופצנית
פתאומית
היתה הצהרתו המוזרה של דקארט
אני חושב
משמע
אני קיים
אחרי שהשקיע עמל
רב כל כך
להפריד את מחשבתו מכל
אני
ודמיין לעצמו
אינספור אמתלאות
מדוע מחשבתו כוזבת
והוא
אינו
בנמצא
כלל
פתאום הופיע לו "אני"
ויום
הפיקח בפילוסופים
שאין איש
יכול לו
מאז ועד עתה
(כולל התפארותו המגוחכת של קנט במהפכה קופרניקית כביכול)
אמר מייד
היי
מאיפה
בא כאן
אני?
ראיתי
רק מחשבות…
ויום ידע לומר דברים נכוחה
שלא מצריכים
ספקנויות קוטלות אני כלל
ואיך
הלקות הזאת
בקרטיזיאניות
רודפת
בכל פעם
שמנתקים את ה"נושא"
מה"נשוא"
או נכון יותר
מנתקים את מי שנושא את הנושא מהנושא
ושוכחים את
האני ההוגג את ההגיג בעת הגיגו
ואיך אפשר לנתק
בין החושב למחשבה בכלל
רק שכך למדנו
על כל מה שאנו יודעים על האוביקטיביות
שיש להפריד בין החוקר לחקירתו
בין ההוגה להגותו
בין הקורא לקריאתו
אבל הרי אין זה כך
ולולא איפוקו המתודולוגי של פסטר
אנא אנו באים
ואילולא אישיותו המרדנית משהו
של
אינשטיין
האם היה
מעז
לרשום אז
על המפית
את מה שסתר
מאתיים
שנות
חכמת ניוטון.
ערב פסח
קונצ'רטו מספר אחד לכינור של צ'ייקובסקי
ברקע
החדר הפוך מהכנות לפסח
וכזב הקטגורזיציות עולה בנפשי
ואני כותב
את הבלוג הזה.
הלזו יקרא
ארס פואטיקה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>