טכניקה פסיכולוגית נחמדת שפותחה בהשפעות פוסטמודרניות – היא שיטת הטיפול הנרטיבי (האמת, זה לא ממש חדש – זה רק עניין של מיתוג) בה בוחן המטופל "סיפורים" מתוך חייו כדי לאתר את הסיפור היותר מעצים ולחזור ולספר אותו, כדי לפתח אותו לסיפור המרכזי, והחיובי, של חיי המטופל.
נאמר שאלכוהוליסט גרוש מזדקן חסר עבודה הסובל מגזזת הולך לטיפול כזה. אז יושבים איתו ומבקשים ממנו לספר כל מיני סיפורים על חייו, ואז מגלים שבגיל ארבע ורבע היה לו מטאטא עם ראש סוס והוא היה רוכב עליו ושר רוץ בן סוסי ומרגיש גיבור.
אז המטפל מושך את חוט הנרטיב החביב הזה מתוך ריקמת חייו העגמומית של המטופל האומלל, ומנסה לסרוק ממנו פוזמק מחמם.
מחפשים את המטאטא בחייו הנוכחיים של האיש, את הגבורה, את השמחה, את השירה – ואז דוחפים אותו קדימה לשחזר את הנקודה הטובה.
האמת, זו עצה טובה.
"כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות.." אומר רבי נחמן, "הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב… ואף שגם זה הטוב מעורב גם כן בפסולת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה…ועל ידי זה שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, על ידי זה יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה על ידי זה, ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא…"
"אזמרה לאלוהי בעודי", אומר רבי נחמן. דווקא בעודי, ב"עוד" שלי – במה שהוא אצלי בפלוס. "על ידי זה אוכל לזמר ולהודות לה'. וזהו אזמרה. אזמרה דווקא – היינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות טובות…" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפב).
אם כן יוצא שהמימד האוטוביוגרפי – סיפור חיינו – המבט המודע המסתכל לאחור על הסובייקט המסויים הזה, האני הזה שהוא אני, מאפשר לחלץ את ה"עוד" את המקום הזה שעולה ופורץ מתוך חיינו שהוא נקודת ה"אזמרה" הוא חוט השני החיובי השוזר את הפסיפס המורכב של האישיות וגורלה בשטף הזמן.
אם כן, נתחיל.
ועצם ההתחלה, היא אזמרה.
נאמר שאלכוהוליסט גרוש מזדקן חסר עבודה הסובל מגזזת הולך לטיפול כזה. אז יושבים איתו ומבקשים ממנו לספר כל מיני סיפורים על חייו, ואז מגלים שבגיל ארבע ורבע היה לו מטאטא עם ראש סוס והוא היה רוכב עליו ושר רוץ בן סוסי ומרגיש גיבור.
אז המטפל מושך את חוט הנרטיב החביב הזה מתוך ריקמת חייו העגמומית של המטופל האומלל, ומנסה לסרוק ממנו פוזמק מחמם.
מחפשים את המטאטא בחייו הנוכחיים של האיש, את הגבורה, את השמחה, את השירה – ואז דוחפים אותו קדימה לשחזר את הנקודה הטובה.
האמת, זו עצה טובה.
"כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות.." אומר רבי נחמן, "הוא מחויב לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב… ואף שגם זה הטוב מעורב גם כן בפסולת הרבה, עם כל זה על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה…ועל ידי זה שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, על ידי זה יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה על ידי זה, ועל ידי זה יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא…"
"אזמרה לאלוהי בעודי", אומר רבי נחמן. דווקא בעודי, ב"עוד" שלי – במה שהוא אצלי בפלוס. "על ידי זה אוכל לזמר ולהודות לה'. וזהו אזמרה. אזמרה דווקא – היינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות טובות…" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפב).
אם כן יוצא שהמימד האוטוביוגרפי – סיפור חיינו – המבט המודע המסתכל לאחור על הסובייקט המסויים הזה, האני הזה שהוא אני, מאפשר לחלץ את ה"עוד" את המקום הזה שעולה ופורץ מתוך חיינו שהוא נקודת ה"אזמרה" הוא חוט השני החיובי השוזר את הפסיפס המורכב של האישיות וגורלה בשטף הזמן.
אם כן, נתחיל.
ועצם ההתחלה, היא אזמרה.
עוד לא יודע איך לסדר את זה – אין לי עדיין נרטיב ראוי לנרטיב חיי. אז נתחיל מנקודות נקודות.
הנה תעודה שקיבלתי בבית הספר היסודי בשנת 1974. השנה שאחרי המלחמה. שימו לב למקצוע בו "לא השתתף" ולריקנות המסתורית של משבצות סדר ונקיון….
שימו לב לאתוס החינוכי המרתק של הפיסקה השלישית והרביעית:
השלישית – היא הקריאה לחריצות, התמדה ומסירות. והרביעית – קריאה נואשת להורים לשתף פעולה ברוח טובה. האם הכתובת היתה כבר על הקיר.