אדיפוס שמדיפוס

הסתובב לו
זיגמונד בעולם
וכשהצליח לפתור את
חידת התת-מודע (הספינקס)
רצח מבלי משים את אביו (המורשת היהודית)
והתחתן עם אמו (התרבות הגרמנית)
ומאחר ואין כל מקום
לתובנות האלה
בעולמה הסגור
של הפסיכואנליזה
לא נשאר לו
אלא לעוור את עצמו.

סוף דבר הכל נשמע.
את האלוהים ירא.
ומצוותיו שמור.

3 תגובות “אדיפוס שמדיפוס

    1. שחר פלד מאת

      או קיי, נעשה מעשה "דובשני" (=איש משרד החינוך הידוע שהיה נלמד כפרשן חובה לבחינות הבגרות בספרות בשנות השבעים).
      פרויד הרי הוקסם מהטרגדיה המפורסמת של סופקולס על אדיפוס המלך. והרמז בשיר לעיל הוא שלא בכדי הציב טרגדיה זו בשורש תורתו. הביוגרפים שלו מספרים שהתבייש באביו, ובמיוחד ממעשה שהיה כאשר גוי העיף לאביו את הכובע ואביו התכופף בהכנעה להרימו – אביו סימל עבור פרויד את היהדות שסימלה עבורו פחות או יותר מה שסימלה עבור כל המשכילים של תקופתו, ולכן היה בו דחף לא-מודע לחסל את היהדות (למרות שבמודע הוא פשוט הפך אותה לבלתי רלוונטית – שגם זה חיסול). הסגידה הגדולה לתרבות הגרמנית נמשלת לאמו של פרויד באשר את תורתה לא נטש.
      הפסיכואנליזה כלואה בתוך הקטגוריות שהיא יצרה ואין לה כל דרך לפרש את המציאות מחוץ לקטגוריות אלו ולכן היא עיוורת כלפי מימדים של אמונה – ואינה מסוגלת למפות את פרויד כלל בתוך מורשתו האמיתית וקישורו האמיתי אל עם הנצח ואל שאלות הגלות והגאולה שהיו עיקר שאלות דורו. בעוורונו היתה גרמניה גאולתו, בעוורונו לא יכול היה בכלל לקלוט את מקומו ההסטורי וההשגחתי בין יהדות לגרמניות.
      לכן, ניתן למפות את חייו על התבנית שהפכה ליסוד תורתו.
      בראשית דרכו ניצב אדיפוס מול הספינקס החד לו חידות. חדתיות הספינקס היא המשל לתת מודע – שהיה "הגילוי" הגדול של פרויד.
      אדיפוס והספינקס
      בהמשך, רוצח אדיפוס את אביו ומתחתן עם אמו – וכאשר הוא מגלה זאת, הוא מעוור את עצמו וגוזר על עצמו גלות.
      כך, כמו אדיפוס, הסתובב לו פרויד מתוך תחושה שהוא שולט במציאות ומבין אותה אך למעשה היה עיוור לכוחות האמיתיים שחוללו את מציאותו.
      יש כאן גם רובד נוסף של משחק, באשר כל המבנה הזה, הוא למעשה גזירת הגורל ה'טרגית' של פרויד – ובזאת הוא מהדהד שוב את אדיפוס גיבורו: פרויד המודע חושב במונחים פסיכואנליטיים של מאויים מודחקים לרצוח את האב ולגלות עריות עם האם, וכל זה עטוף אצלו במדעניזם שקול ומכובד המאפשר לו לדון בכובד ראש בתאווה לעריות בלא למצמץ – אך בפועל הוא נתון לכוחות הגדולים ממנו של גורל עם ישראל בגלות, של היחסים בין יהודים לגרמנים, ושל טיהור אופקה של האנושות מהדתיות העוכרת אותה.
      הסיום העברי של השיר: "סוף דבר הכל נשמע. את האלוהים ירא.ומצוותיו שמור", הוא ה"היפוך" של עצם הרעיון של הטרגדיה האדיפלית. כביכול "סוף דבר הכל נשמע" – זה בדיוק מה שקרה לאדיפוס – הוא לא ידע ואחרים לא ידעו מה באמת קורה – אך בסוף הכל "נשמע", הסוד הנורא יצא החוצה וכל משפחתו של אדיפוס נחרבה – אך המשמעות של "סוף דבר הכל נשמע" בתוך הקשרו היא בדיוק הפוכה ומעוגנת: ב"את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". בניגוד ל"טרגדיה" היוונית המפקירה את האדם לכוחות שאינם בשליטתו וגם אם יתנהג כראוי יכולים כוחות אלה להמיט עליו אסון, התורה קובעת שהאדם אדון הוא לגורלו באשר הוא יכול לירא את האלוהים ואת מצוותיו לשמור – כי זה כל האדם – כי לדבר הזה נברא כל האדם – ואז אין טרגדיה חסרת אונים של רצח ועריות אלא להיפך, יש "סוף דבר הכל נשמע" – נשמעים התולדות של היראה והשמירה. ועיין אצל קורצווייל ב"מאבק על ערכי היהדות", שהאריך להוכיח שאין 'טרגדיה' ביהדות.
      ילקוט שמעוני יב תתקפט: "סוף דבר הכל נשמע, אמר רבי חלבו כל אדם שיש לו יראת שמים סוף דבריו נשמעים שנאמר סוף דבר הכל נשמע וגו'. מאי כל האדם, א"ר אליעזר אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, א"ר אבא בר כהנא שקול זה כנגד כל העולם כלו, שמעון בן זומא אומר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה:
      [סוף דבר הכל נשמע סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה… בשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר]:
      כד דמך ר' לוי בר סיסי, עאל אבא בר אבוה דשמואל ואפטר עלוי סוף דבר הכל נשמע וגו', למה היה ר' לוי בר סיסי דומה, למלך שהיה לו כרם והיו בו מאה גפנים והיו עושות מאה חביות של יין, עמד על ארבעים והיו עושים מאה חביות, עמד על שלשים עמד על עשרים על עשרה על אחת והיה עושה מאה חביות של יין והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כלו, כך היה ר' לוי חביב להקב"ה ככל האדם, הדא הוא דכתיב כי זה כל האדם: תם ונשלם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>